אני זוכרת את הפעם הראשונה שה' אמר לי לא.
עד אותו הרגע הדברים הגדולים והחשובים באמת התגשמו ברגע שביקשתי, ברגע שהתפללתי, ופתאום לתפילות שלי לא היו השפעה, ההפרשות חלה שלי לא נשאו פרי והיה בי רק תסכול עמוק, שאיך אחרי כל כך הרבה מאמצים ה' אומר לי לא? שאיך אחרי תפילה מלאה בבכי מול הכותל ה' בוחר שלא להקשיב?
אני זוכרת שהייתי המומה מעצמי. זה לא קרה בגיל מוקדם, זה קרה בגיל מאוחר, אחרי שעוברים את כל הסמינריונים של בני עקיבא, מסיימים לשמוע את המערך הקבוע באולפנה על מקרה החטיפה של נחשון וקסמן והאמירה החזקה בסיומה, 'גם לאבא מותר להגיד לא' ועדין, למרות הכל הייתי מופתעת ששמעתי את ה'לא' הראשון.
היחסים ביני לבין הקב"ה הפכו מורכבים, היה לי קשה להסתפק באמירות כמו, "כל התפילות מתקבלות, אך פועלות במישורים שאנחנו לא יכולים להבין", היה לי קשה לקבל את הכל ובחרתי לא לענות לעצמי תשובות, להמשיך להתפלל ולתפקד כרגיל ולא לחשוב יותר מידי כי אולי זה שלב שיעבור. בתקופה הזו הבנתי שעד היום חשבתי שאני שולטת בהכול, אבל בעצם גם הדברים בהם כביבול שלטתי, לא באמת שלטתי. הבנתי שבעצם אין לי שליטה על כלום, שכל ההחלטות בידיו של אלוקים והאמת? שברגע הראשון זה מאוד הפחיד אותי, מאוד תסכל, בעיקר בן אדם כמוני שחייב להיות תמיד בשליטה, אבל אז זה נרגע כי הבנתי שהחוסר שליטה הזה יכול להיות טוב, מבורך, שהידיעה שיש מישהו מעלינו שמקבל החלטות וצועד איתנו תמיד יד ביד יכולה להיות מרגיעה, ושלפעמים זה בריא להרפות ולא להיות תמיד בקונטרול.
הבנתי שאמונה היא כפי שהיא נשמעת- אמונה. להאמין במשהו ולהאמין בו עד הסוף, גם כשזה לא כל כך נעים. הבנתי שאם הכל היה מושלם, מה היתה נחשבת האמונה שלנו? מה היה הופך אותנו למאמינים, כשהכל טוב ושה' תמיד מראה לנו את הטבתו.
למדתי להבין שאין לי שליטה על הכל, שיש עולם שלם מעלי שמתנהל בצורה אחרת, בקצב אחר ודברים קורים מסיבה מסוימת גם כשקשה להבין, בעצם הבנתי שאני לא מבינה כלום אבל ידעתי שמישהו שנקראה אבא שלי, שבחר שאני אקום היום בבוקר לא רוצה שיהיה לי רע ואין לו כוונה שאסבול, יש איזו תוכנית גדולה לעם ישראל וגם לי בתור פרט בעם ישראל, ואני צריכה לזרום עם התוכנית שלו ולהאמין שהתפילות לא הולכות ריקם, שהן תמיד הולכות לאן שהוא, למקום שמיטיב עימי בצורה שאני לא מצליחה לתפוס. ובאמת, בכל חושך תמיד אבל תמיד יש טיפה של אור, בה אפשר לאחוז ולהגדיל אותה עוד ועוד.
בימים אלו, אנחנו נמצאים בהרבה עשייה ותפילה למען החטופים, אנשים שלא הרימו סידור תקופה ארוכה, שלא מילמלו תפילה במשך שנים חזרו להגיד כמה פסוקים למען הנערים. אני בטוחה שהתפילות מתקבלות ועוזרות לעם ישראל בצורה שאנחנו לא יכולים להבין, אני מצפה כמו שאר בני עמי לפתוח את המחשב ולקרוא שמצאו את החטופים, שהם בריאים ושלמים ואני מאמינה שזה יקרה, אבל היטיבה אמא של החטוף נפתלי פרנקל להגיד ולהזכיר, "ה' לא עובד אצלנו".
ובאמת, אנחנו עושים את ההשתדלות ומה שיקרה זה מה שצריך לקרות, ומה שטוב לעם ישראל שיקרה. פעם הייתי בשיחה של הגברת רחל בולטון, והיא אמרה שכאשר אנחנו עונים "שום דבר לא בסדר" אנחנו בעצם אומרים ששום דבר לא קורה, ב-סדר הנכון שבו הוא צריך לקרות, אבל כאשר אנחנו אומרים שהכול בסדר, בעצם אנחנו מביעים אמונה גדולה שהכל קורה בסדר הנכון שבו הוא צריך לקרות.
אז הכל בסדר, הכל בסדר, ושבעזרת ה' נתבשר בשורות טובות, נגדל באמונה ונזכה לראות את הנערים החטופים חוזרים הביתה בריאים ושלמים.