תמוז הוא החודש הרביעי במניין החודשים שאנו מונים מניסן, והעשירי לפי הסדר המקובל בלוח העברי מאז ימי בית שני. השם תמוז ניתן בבבל, ככתוב: "והם שם הנשים יֹשבות מבכּות את התמוז" (יחזקאל ח, יד).
תמוז הוא תחילת תקופת הקיץ הכוללת גם את החודשים אב ואלול, והוא גם הראשון מבין שני חודשי החורבן. זהו חודש של בכי ואבל. חודש זה נמנה עם שני חודשים נוספים, אב וטבת, שבהם דעך האור בעולם והשתלטה האפלה וגדל הצער.
בתמוז אירעו חמש פורענויות: נשתברו הלוחות, בטל התמיד בבית ראשון, הובקעה העיר בחורבן בית שני ואפוסטמוס הרשע שרף את התורה והעמיד צלם בהיכל.
מזלו של החודש הוא סרטן. הסרטן מרמז שהתמוז האלילי היה מעין סרטן בגוף הישראלי והוא היה הגורם העיקרי לחורבן.
שבטו של החודש הוא ראובן, והחוש - ראייה. כשלאה יולדת את בנה ראובן היא אומרת: "ראה ד' בעניי" (בראשית כט, לב). חודש זה, ראשית חורבנה של ירושלים, מסור לראובן משום שהוא זה שחטא, אך הוא גם עשה תשובה והתאמץ להציל את יוסף.
בן בנו של ראובן, הושע בן בארי, נבחר להיות נביא לתשובה. הוא זה שקרא לעם לפני החורבן לתקן חטאי עבודה זרה ולהתקרב לאביהם שבשמים והכריז "שובה ישראל עד ד' אלֹקיך" (הושע יד, ב).
המרגלים יצאו בערב ראש חודש תמוז ושבו לאחר ארבעים יום בט' באב, משמע שהם תרו את הארץ כל חודש תמוז. ומעשה אבות סימן לבנים, ולכן עיקר ענייננו בחודש הזה הוא לתקן את חטא המרגלים שפגמו בחוש הראייה, ומתוך פירוש לא נכון של המציאות הגיעו ליראה מיושבי הארץ.
הבעל שם טוב קיבל מאביו צוואה, שלא יפחד משום דבר בעולם אלא מד' יתברך. אבי תורת החסידות שכולה חסד ואהבה, מלמד אותנו יחס נכון לראייה וליראה, איך להתבונן נכונה בראייה כדי לראות את המציאות "שהכול מול שיוויתי ד' לנגדי תמיד", איך לא לפחד משום כוח של שטן ולבטל את כל הדברים מעוררי הפחד כעפר הארץ, רק לפחד משמו יתברך.
בי"ז בתמוז משה היה אמור למסור את לוחות הברית לעם ישראל, ובכך לתת לכל אחד מהם את כוח ראיית המהות, המאפשרת לראות באופן אמיתי ופנימי בעיניים אלוקיות כדי שיוכלו לפעול בשדות החיים ולראות נכון וטוב.
חוש הראייה מזמין אותנו להבין את חשיבות העיניים, האיבר החשוב מבין החושים, המפגיש את האדם עם צבעים, עם צורות, עם תחושות ולמעשה עם העולם כולו. בלא הראייה אנו עלולים להתנתק מהמציאות ולהיות נטולים מגע אמיתי ומוגדר עם העולם, שכן "עיוור חשוב כמת".
ובהבנה פנימית, ראייה פירושה גם הבטה עמוקה לתוך דבר כדי לגלות את פנימיותו וגם הבחנה בנוכחות האלוקית המקיפה אותנו. מניעים זרים יכולים לעוות את ראייתנו, כנרמז בתורה: "כי השֹחד יעוֵר פִקחים ויסלף דברי צדיקים" (שמות כג, ח).
כשהראייה מתמקדת בעצם כלשהו, אישון העין מתרחב או מצטמצם כדי שיוכל לווסת את כמות האור הנכנסת פנימה מבלי להזיק לרשתית. בדומה לכך, כשאנו יוצאים לחפש אור רוחני, תורה חדשה, מעיינות חיים, אנו צריכים לעתים לצמצם עצמנו כדי שנוכל להפנים ולקלוט את האור והעומק של התורה המתחדשת.
בכל בוקר אנחנו מתפללים "ברוך אתה ד' פוקח עיוורים". שנזכה שד' יפקח את עינינו ונזכה לראות בשובו לציון ברחמים, "עין בעין יראו בשוב ד' ציון".
פורסם לראשונה במגזין פנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן