ביום שלאחר המלחמה יהיו רבים שישאלו האם היעד המוגבל של טיפול חלקי בבעיית המנהרות מצדיק את מחיר עשרות ההרוגים ששילמנו על הכניסה הקרקעית. נתניהו, יעלון וגנץ יצטרכו לענות, ולא בטוח שהתשובות שבפיהם יהיו משכנעות
1. חיילי צה"ל והמפקדים בשטח מגלים מוטיבציה גבוהה, נחישות ודבקות במטרה. העורף עומד איתן, כיפת ברזל מגוננת, והציבור הישראלי מעניק גיבוי נדיר כמעט מכל קצווי הקשת הפוליטית. אפילו העולם גילה הפעם הבנה יותר מכרגיל, ורק בשלב מאוחר החל בלחצים - שבמידה רבה הוזמנו על ידי ההססנות הישראלית.
אך למרות ההזדמנות הנדירה שמי יודע מתי תחזור, ההנהגה הביטחונית של ישראל נראית כלא מעוניינת להמשיך את המבצע בעזה עד להבטחת השקט לטווח ארוך. לאורך כל המבצע בנימין נתניהו, בוגי יעלון ורא"ל בני גנץ מביעים נכונות להפסיק את המערכה ברגע שחמאס יהיה מוכן לכך. למערכה ממושכת שתנטרל את כוחו הצבאי של האויב יש מחיר, והם לא מוכנים לשלם אותו. למרבה הצער, המשמעות הכמעט ודאית היא שאפשר להתחיל להתכונן למלחמה הבאה.
היעד המבצעי היחיד שהם מנסחים בבהירות יחסית הוא הטיפול בבעיית המנהרות. וגם כאן די ברור שיהיה קשה להביא להסרה מלאה של האיום. מספר המנהרות והסתעפויותיהן רב מאוד, והטיפול בהן ארוך הרבה יותר מאותם יומיים-שלושה שעליהם דיבר שר הביטחון בימים הראשונים. לא ברור האם ניתן בכלל למצוא את כל המנהרות, וגם אם כן – מה ימנע מחמאס לחפור מנהרות חדשות ביום שאחרי? האם ישראל יכולה למנוע כניסת בטון וברזל לעזה? הרי כל העולם ידרוש שנאפשר מעבר של חומרי גלם כדי לשקם את עזה מנזקי ההפצצות של חיל האוויר. כל עוד הם השולטים בעזה, האם ניתן למנוע מממשל החמאס וצבאו להפריש מחומרי הגלם מעשר ויותר מזה לצרכיו הטרוריסטיים?
2. הביקורת המינורית והגיבוי הנרחב בעת שהתותחים רועמים עלולים להטעות. ביום שאחרי המלחמה ממשלת ישראל עלולה למצוא את עצמה בסיטואציה מביכה: חמאס המוכה אך עדיין עומד על רגליו זוכה להטבות בהסכם הפסקת האש ומכריז על ניצחון, בעוד בצד שלנו תושבי עוטף עזה חוששים לחזור לבתיהם בגלל המנהרות ומתקשים לסמוך, בצדק יש לומר, על הבטחות ההרגעה של הצמרת הביטחונית.
כבר כעת מדברים על ועדת חקירה עתידית שתצטרך לבדוק האם מפעל חפירות נרחב ומסועף שכזה של מנהרות התקפיות אינו מעיד על מחדל מודיעיני ומבצעי. מטרידה ביותר המחשבה שרק בנס ובעל כורחנו, בעקבות רצח שלושת הנערים, נקלענו למבצע הזה בטרם הספיק חמאס לעשות שימוש מבצעי נרחב במנהרות, ולתקוף יישובים רבים באמצעות מאות לוחמים שיעלו מהן בו-זמנית.
ביום שלאחר המלחמה יהיו רבים שישאלו האם היעד המוגבל של טיפול חלקי בבעיית המנהרות מצדיק את מחיר עשרות ההרוגים ששילמנו על הכניסה הקרקעית. נתניהו, יעלון וגנץ יצטרכו לענות, ולא בטוח שהתשובות שבפיהם יהיו משכנעות. האם לא ניתן היה להשיג את היעד של פגיעה משמעותית אך מוגבלת בכוחו הצבאי של חמאס והרתעת האוכלוסייה בעזה באמצעות התקפות מן האוויר? האם מוצדק היה לשלם מחיר של למעלה מחמישים הרוגים עד כה בשביל טיפול חלקי שאינו עוקר את בעיית המנהרות מן השורש? האם לא ניתן היה למצוא לכך פתרון אחר, כמו שנמצא פתרון טכנולוגי לא רע לבעיית הטילים?
3. למרות התחושה שמבצע 'צוק איתן' מתקרב אל קִצו, אולי עוד לא מאוחר לצפות מראש הממשלה, משרי הקבינט ומבכירי המטכ"ל לשנות את מטרת המבצע למה שהיה ראוי שתהיה מטרתו מלכתחילה: הסרת האיום הביטחוני מעזה לטווח ארוך. לא עוד רקטות בתל אביב, לא עוד קסאמים ופצמ"רים בעוטף עזה, לא עוד היתקלויות בגבול ומחבלים שמגיחים מעבר לגדר ממנהרות תקיפה. מלחמה חסרת פשרות בשלטון החמאס, בבכירי ממשלתו וצבאו, בלוחמיו ומפקדיו, בארסנל הנשק שלו ובאמצעי הייצור עד לחיסולם. לא לחכות לעוד סיבוב של הקזת דם מיותרת, אלא לבצע כבר בפעם הזאת את אותו מבצע צבאי מקיף שישראל מנסה להשתמט ממנו כבר 13 שנים.
אילו נערך מבצע מקביל בעזה בשנים שבהן נערך מבצע 'חומת מגן' ביו"ש, כל מה שקרה לנו מאז היה נחסך: התגברות הטרור בעזה - שעלתה בנפגעים רבים ושימשה צידוק לנסיגת צה"ל, לעקירת 25 יישובים ולגירוש כעשרת אלפים מתיישבים; תפיסת השלטון ברצועה על ידי חמאס וההצטיידות המואצת בנשק התקפי ורקטי שבאה בעקבותיו; חטיפת גלעד שליט והשחרור המחפיר של אלף מחבלים; שלושת המבצעים בעזה – 'עופרת יצוקה', 'עמוד ענן' ו'צוק איתן' עם המחיר והסבל שהביאו על אוכלוסיית ישראל. את כל זה ניתן היה לחסוך. גם כעת מבקשים ראשי הצמרת הביטחונית להתחמק מהמלחמה הבלתי נמנעת ולהשתעשע בתקוות שדי במה שנעשה עד עכשיו כדי להרתיע את חמאס מתקיפת ישראל בעתיד.
4 עדיין לא מאוחר מדי להתעשת ולסיים את המלאכה. הדרישה הצודקת לפירוז מוחלט של עזה מנשק התקפי לא תושג מתוך רצון טוב של חמאס או בעזרת המתווכים ההוגנים מטורקיה וקטאר. ארצות הברית ומצרים אולי יכולות לעזור, אבל את עיקר המלאכה צריכים לעשות צה"ל והשב"כ, שלאחר כיבוש הרצועה והשמדת צבא חמאס יישארו פרושים במערך ביטחוני בעזה לטווח ארוך כפי שהם פרושים היום ביהודה ושומרון. כמובן שכמעט מכל היבט היה קל יותר לעשות את זה כאשר הייתה לנו תשתית של יישובים ישראליים בחבל עזה, וגם מבחינה זו עקירת היישובים היא בכייה לדורות.
צה"ל ביהודה ושומרון שומר גם על הערים ומרכזי האוכלוסייה שמעבר לגדר וגם על שלטונו של אבו-מאזן, אבל ההצדקה למציאותו השוטפת שם נשענת על הצורך להגן על מאות אלפי מתיישבים בהתנחלויות. במקום שאין נוכחות אזרחית, גם הנוכחות הצבאית לא נשארת לאורך זמן.
האם יש עוד מישהו בר-דעת שמוכן להקים מדינה פלשתינית ביו"ש, להסיג משם את צה"ל ולהסתכן בכך שגם היא תיפול לידי חמאס? האם לאחר שראינו באיזו קלות מחליטים בארצות הברית ובאירופה על הפסקת הטיסות לישראל, יש עוד מישהו בר-דעת שמוכן לקרב את האיום הזה למרחק קילומטרים ספורים מנמל התעופה? ערב יום השנה התשיעי לעקירת גוש קטיף, כל מה שקרה מאז הוא הוכחה ניצחת לכך שהגירוש היה לא רק עוול מוסרי וערכי נורא אלא גם איוולת ביטחונית.