ליל שבת חורפי. הנרות דולקים באור יקרות וריח החלות הביתיות מרחף בסלון המחומם. אנחנו מסובים סביב שולחן השבת, ולאחר דבר תורה ארוך בעלי מגיע כמדי שבת בשבתו לפרק הנוסטלגיה, ומתרפק על זיכרון הימים הטובים בהם שירת בצה"ל. כדרכו הוא משחיל את המשפט הבא: "אני אומר לכם, שם, ביחידות הקרביות, נמצא עם ישראל האותנטי, כפי שהוא, על כל רבדיו, בפארו וביופיו", ובעיניו מבט מרוחק.
ערב קיצי. שמיכת טל עוטפת את אבני הבזלת של הגולן. פתאום עולה עשן מאחד הטנקים שחונה בחניון הגדודי. בתוך שניות קופצים כמה חיילים בבגדי שינה על הטנק הבוער, מפעילים את מטפי הכיבוי, ואחד קופץ לתא הנהג ומרחיק את הטנק מהחניון מתוך חשש שיבעיר גם טנקים אחרים. לא ציות לפקודה היה כאן, אלא הרגשת אחריות ורצון טוב. מסירות הנפש של סתם חיילים ביחידת שריון רגילה.
ואז הגיעו ימי המילואים, כולם במרומי הגולן המרוחק. צריך להזכיר שלפני עידן הפלאפונים מילואים היו ניתוק גמור, ואפילו טלפון לא היה. בימי צעירותי נדמה היה לי שצה"ל מחבב במיוחד את בעלי, ולכן מזמן לו מילואים מלוא הטנא, בחלקת הארץ הטובה של אבני הבזלת.
חוויות המילואים של בעלי חלפו ועברו עם הגיל, ואז הגיע תורם של הבנים. אחד מהם שירת בגולני תחת פיקודו של המ"פ אלירז פרץ הי"ד בציר פילדלפי המפורסם, בין עזה לסיני, במשך חודשים רבים, בדיוק בתקופת הגירוש. לי הוא סיפר שהוא נמצא בדרום ליד קיבוץ בשם כרם שלום וממש שקט שם. למזלי לא טרחתי לעיין במפה (כרם שלום נמצא בין הגבול המצרי לגבול הרצועה, בקצה הישראלי של ציר פילדלפי). הפלוגה שלו יצאה מן הציר הזה רק לאחר תום פינוי הרצועה וגירוש תושביה היהודיים, במפח נפש. כשחזרו לבסיסם הכינו המפקדים מסיבת פרידה מהגזרה, ואילו החבר'ה התרעמו: "על מה אתם חוגגים?". לנו בבית עוד נותר זיכרון חי מציר פילדלפי: בני הביא עמו הביתה את דגל ישראל האחרון שהיה מונף שם, והוא ממתין אצלנו באורך רוח להיתלות שם בשנית ביום מן הימים.
הכול לבן
ויש את המדים הלבנים, והלילות הלבנים, שבהם חרשתי את מסדרונות בית החולים. לילות ארוכים שבהם לא זכה ראשי לפגוש כרית, לא לשאוף אוויר צח. אך לאחרונה חלה מהפכה - פרי עמלם של המתמחים המותשים: בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קבע שיש לאפשר למתמחים בבתי החולים הפסקות שינה בעת התורנויות שלהם, שנמשכות 26 שעות. פסק הדין מכיר בזכותם של הרופאים המתמחים שיינתן להם פרק זמן מסוים במהלך התורנות (למשל שעתיים עד ארבע שעות בלילה) שבו יוכלו לפרוש לחדר המנוחה ולישון על מיטה. השופט קבע שהמציאות המאפשרת להעסיק רופאים מתמחים בבתי החולים עד 26 שעות ברצף אינה מידתית וחורגת במובהק מתחום הסבירות. זאת בשל ההתעלמות המוחלטת מזכותם של הרופאים לשינה במהלך התורנות הארוכה.
בפסק הדין, המשתרע על 74 עמודים, עוסק השופט באריכות בכל נושא התורנויות הממושכות של המתמחים ומפרט את הרקע ההיסטורי ואת המצב המקובל בעולם. "יש מקום", הוא כתב, "להשוות בין תורנות רופאים מתמחים לבין פעילות חיילי צה"ל, במובן הזה שגם חיילים וגם רופאים נדרשים להילחם כדי להגן על חיי אדם ולהציל חיים. לדעתנו, בדיוק כפי שמצאו רשויות הצבא מקום וצורך לחייב מפקדים בצה"ל לקבוע הסדר מאוזן המכיר בצורך של החיילים לישון – בוודאי שבשגרה אך גם במהלך פעילות מבצעית – כך יכולה וצריכה הממשלה, המסדירה את דפוס העסקתם של הרופאים התורנים בבתי החולים, למצוא ולקבוע הסדר מאוזן המכיר בצורך של הרופאים התורנים לישון. כל זאת מבלי להמעיט כהוא זה מקדושת המלחמה על חיי אדם המתרחשת יום יום בחדרי המיון, בחדרי הניתוח ובשאר המחלקות של בתי החולים בישראל".
ויש את המדים הביינישים, הבנים השוקדים על תורתם בישיבה. בישיבה הקטנה הלאומית שבה לומד אחד מבניי מזכיר להם ראש הישיבה, כשהנערים מתעייפים קמעה לקראת סוף סדר אחר הצהריים למשל, שהם בחרו להיות בסיירת, ובסיירת אין הנחות.
האמת היא שתופעת הישיבות הקטנות היא בגדר נס בעיניי: ילדים עם מרץ נעורים כמו כל הילדים בני גילם, ועם זה – תוכלו לראות אותם במשך כל שעות היום ולעתים גם הלילה, יושבים ליד הסטנדר וכל חשקם בתורה. אין מבחנים, אין תעודות והסדרים הם באחריות הבנים. כשנכנס בננו לישיבה הקטנה הלאומית הופתעתי לשמוע על ההשבעה הקרבה ובאה. השבעה? השריד הזה של ההווי הפלמ"חניקי, שעל פיו כניסת קבוצה חדשה למחנה כוללת בתוכה ביזוי והשפלה הגיע גם לישיבות הקטנות? אך כאן התמונה שונה. אמור מעתה "ברית אחים" במקום "השבעה". מרגש לראות שקיימת אהבת נפש והערצה לראש הישיבה ולר"מים.
כהיום - גם אז
הימים ימי דמדומי מלחמת יום הכיפורים: אימוני טנקים בסיני, פלוגה של חיילי הסדר מישיבת הגולן, רבים מהם חודשים ספורים אחרי סיום לימודיהם בישיבת 'נתיב מאיר' בראשותו של הרב אריה בינה זצ"ל, שהיה אישיות תורנית וחינוכית וידע גם לשמור על דיסטנס מתלמידיו.
והנה, ערב אחד הם חוזרים מאימון, עייפים ומאובקים, וברחבה שלפני חניית הטנקים מחכה להם הרב בינה בכבודו ובעצמו, שממרום גילו החליט לבקר את תלמידיו בשטח. החבר'ה שכחו את הדיסטנס מראש הישיבה המבוגר, רצו אליו בשמחה והרעיפו עליו חיבוקים חמימים, כאילו היה זה המדריך מהסניף שמחכה להם. כאז, כן היום.