אל תתבלבלו. אין אמא חרדית אחת שלא עמדה בערב שבת ליד נרות השבת ולא התפללה על הדר בן חדוה לאה. אין לימוד תורה שלא נלמד לטובת הצלתו. בבתי הכנסת בכל הריכוזים החרדיים מתפללים לשלום חיילי צה"ל.
מי באמצעות פרקי תהילים מיוחדים, מי שבאמצעות תפילת 'אחינו כל ישראל', כל אחד בדרכו הרוחנית שלו. אולי רובם של החרדים אינו בעזה. אבל הם איתנו. התחושה הקשה מלכדת את כולנו.
אומר את זה את זה בצורה הברורה ביותר: ליבו של הציבור החרדי עם חיילי צה"ל המחרפים נפשם בהגנה על מדינת ישראל. אין שם אחד (ואיני מדבר על פלגי הקיצונים ב'העדה החרדית') שאינו מכיר בתרומתו האדירה של החיילים הפועלים להגנת המדינה. ההערכה עצומה. האמפתיה אדירה. הלב של כולנו בעזה. כך בניצחונות. כך ברגעים הקשים.
אקדים ואתייחס לטוקבקיסט התורן שישרבט קרוב לוודאי במדור התגובות לכתבה את "דמעותיכם שוות לפח, לכו תתגייסו, איפה הדם של בני ברק או כגרסת אחד הלבלברים הדתל"שים ב'ידיעות' של סוף השבוע: "עדיף שתשבו בשקט". לא. לא אגרר לשם. איני מתכוון לפתוח כאן את סוגיית גיוס החרדים לצה"ל, סוגיה המדממת למעלה משישים שנה. זה לא העניין. וודאי שלא היום. מה גם, וזה חשוב לא פחות: עלעלו בדיווחי החדשות מסוף השבוע ותגלו דיווח המספר על מאות חרדים שיצאו למילואים במהלך מבצע 'צוק איתן', עשרות רבות מהם מצויים כיום בעזה ומחרפים נפשם למען עם ישראל.
נכון, הציבור החרדי, כמו הציבור הדתי, מאמין בכוח התורה, בכוח לומדיה, בכוחן של תפילות, בכוחן של דמעות רותחות של אמא על נרות השבת, וללא כל קשר לרגש העמוק המפעם בכל חרדי וחרדית בימים אלה לחיילי צה"ל. לגיון התורה ילמד, לגיון התפילה – יתפלל, ואחינו מעבר לגבול יעשו מלאכתם הנאצלת וישובו הביתה בשלום.
התחושה היום ברחוב החרדי קשה. עם כל חייל שנופל הלב נקרע. הדמעות זולגות. התפילות בבתי הכנסת גוברות. הדיווח על החטיפה העכירה באחת את מצב הרוח. הכרוזים שפורסמו היום בריכוזים החרדיים הקוראים לתפילה ולהקדמת הדלקת הנרות מילאו את בתי הכנסת, ובעוד שעה קלה כל האמהות החרדיות כמו כלל נשות ישראל, תדלקנה נרות ותזלנה דמעות להצלת בנינו מעבר לרצועת עזה.
עם ישראל היה ונשאר אחד.