אל"מ רסאן עליאן
אל"מ רסאן עליאן דובר צה"ל

משחקים בנדמה לי

קשה להאמין היום, אבל רק לפני חודשים ספורים התנהל בארץ דיון כבד ראש בשאלה כיצד לשוב לשולחן המשא ומתן המדיני – האם לשחרר מחבלים מהכלא או להקפיא את הבנייה ביו"ש.

גורמים אינטרסנטיים שונים, הן בממשלה והן בקרב מתנגדיה, העמידו זו מול זו את שתי האפשרויות הללו, כאילו באמת יש צורך לבחור בין קדחת לספחת. כאשר נחטפו שלושת הנערים בגוש עציון, היו שטענו שאם היינו מקפיאים את הבנייה ביו"ש במקום לשחרר אסירים – כל זה לא היה קורה.

האירועים שעברנו מאז מעמידים את השיח ההוא באור מגוחך. בזמן שאנשים שיחקו בפוליטיקה קטנה, במחוות מסוכנות, במשא ובעיקר במתן, התנהל עולם שלם של טרור מאחורי גבנו ומתחת לרגלינו. כל פטפטני השב"כ לשעבר, גיבורים על מרססי גרפיטי ומול מצלמות השמאל הקיצוני, לא השכילו להבחין בזמן אמת בסכנות האמיתיות שרבצו מתחת לפתחה של ישראל. ברוך השם שיש לנו אויב בעל פתיל קצר, מילולית, שפקח חלקית את עינינו בניגוד לרצוננו.

כעת כבר ברור שהמוטיבציה החמאסית לא קשורה להקפאת בנייה, ואפילו לא למחוות שחרורי האסירים. המוטיבציה קיימת לאורך שנים, יצוקה במלט ובטון, מקושטת בטילים לטווח קצר וארוך ומנותקת מהתודעה הישראלית הפשטנית והמקובעת.

זוהי רק דוגמה אחת למדיניות הנדמה לי הישראלית, זאת ששולטת בחיינו לפחות שני עשורים. היא קיימת כמעט בכל מרכיב בסכסוך הישראלי-ערבי: נדמה לנו שאם רק נעשה כך וכך, או נימנע מכך – אז נביא את השלום, נמנע שפיכות דמים ונתחבב על העולם כולו. נדמה לנו שיש עם מי לדבר, שהמאבק מול הפלשתינים קשור ל"כיבוש", שהטלת מצור תמנע הברחת נשק, שאפשר לצאת מעזה ועדיין לקיים בה מודיעין יעיל, שאפשר להתעלם ממה שקורה שם או מהטילים שנוחתים כאן, שאפשר להפציץ בתים ריקים ומנהרות ולצאת מנצח, שדעת הקהל הבינלאומית היא חזות הכול ושהפסקות אש מול הטרור הן הומניטריות.

האשליה העצמית היא כה גדולה, כה מרובת זרועות, עד שהיא מכריעה בנוקאאוט גם עובדות בסיסיות. למשל, שאזרחי עזה הם שבחרו בחמאס ולכן הם אחראים ישירים לכל פגיעה בהם, שמדינה לא יכולה לספק חשמל ומים לאויביה, שהמלחמה היא דתית, שהמאמץ להיות צדיק הרבה ולרצות את העולם מביא את התוצאות ההפוכות, שהצבת גבולות היא חובה ושהכבוד הלאומי הוא חלק מהמערכה. כל אלו נדחקות מהתודעה הלאומית הישראלית בהנהגה ובתקשורת, וממילא גם בקרב חלקים גדולים בציבור.

"אף מדינה בעולם לא הייתה מסכימה לירי על אזרחיה", אומר ראש ממשלתנו שוב ושוב, למרות שזה בדיוק מה שעשתה מדינת ישראל במשך שנים. גם היום, למעשה. כשמשחקים בנדמה לי, גם המשפט האפולוגטי והמקומם הזה יכול לעבור במסיבת העיתונאים בלי לגרור שום הרמת גבה.

אחים למגזר

אזהרה: יש מצב שבעוד שורה או שתיים אפול לתהומות הקיטש. כי לצד תחושות פחות מלבבות, מספקת המלחמה הנוכחית לציבור בישראל גם תחושות של אחדות, התעלות וגאווה. כרגע אני מבקש להתמקד בחיילי המגזר, האחים שלי, שאין לי די מילים כדי להביע את הערצתי אליהם. בדיוק, אני מתכוון לחיילינו הגיבורים בני המגזר הלא יהודי.

ואני לא לבד. מי שמבלה את זמנו ברשת יודע בדיוק מה היחס שמעניקה החברה הישראלית ללוחמיה הערבים, הדרוזים ובני דתות ועדות אחרות. מאתרי חדשות ממוסדים ועד אחרון הפורומים הימניים, מחילונים ועד חרדים, כולם יודעים לתמוך ולהעריך, לשבח ולחבק את מי שנאבק למען מדינת ישראל נגד הקמים עליה. תוכלו למצוא שם הצדעה וירטואלית למפקד גולני הפצוע רסאן עליאן, בקשות לתפילות על פצועים אחרים מהמגזר וגם הערכה מיוחדת למוחמד זועבי, סוג של חייל רשת פרו-ישראלי, שבניגוד לזועביז אחרים שאנחנו מכירים – הוא באמת צעיר.

זה הזמן להזכיר שגם בימים כתיקונם, ובניגוד למה שחושבים באגף הפוליטי המצקצק, החברה הישראלית אינה גזענית. מובן שבכל אחד מאיתנו יש גזען קטן, אבל אפילו תופעות מפוקפקות של שנאת ערבים או נוצרים או עובדים זרים לא הופכות אותנו בהכרח לגזענים. רובנו הגדול יודעים לעשות את ההפרדה בין שאלות מהותיות, כמו עתיד המדינה היהודית או המאבק הלאומי עליה, ובין היחס אל הלא יהודי באשר הוא. בהכללה גסה, אנחנו אוהבים את אוהבינו ושונאים את שונאינו, מחבקים את לוחמינו ומבקשים לחסל את אויבינו, מבחוץ ולעתים גם מבפנים.

המלחמה הנוכחית, וכל מה שקורה מסביבה, מוכיחים לנו שהגזענות היהודית האמיתית והמזוקקת נמצאת בשוליים צרים במיוחד שאין להם אפילו ייצוג פרלמנטרי, לפחות בימין. מי שאומר למגישת טלוויזיה, רודפת שלום ואוהבת ישראל, שהיא לא צריכה להיות כאן רק משום שהיא ערבייה-נוצרייה – נמצא באותם שוליים. ישנם גם שוליים גזעניים בצד השמאלי של המפה – אלה שאוהבים כל ערבי באשר הוא, בתנאי שאינו תומך במדינת ישראל או נלחם למענה. כל השאר, מימין ומשמאל, יכולים להיות בעלי אג'נדה מדינית מעוררת מחלוקת אך אינם גזענים. ובשעת מלחמה – כולנו מאוחדים מאחורי חיילי המגזר, לא פחות מאשר חיילי המגזר שלנו, היהודים שומרי המצוות. כלומר, לפחות כך נדמה לי.