"כשאני הייתי ראש אופוזיציה בזמן לחימה, נתתי את כל הגיבוי לראשי ממשלה, וכשהייתי חבר קבינט בזמן לחימה – נתתי כתף ודיברתי פחות", אמר ראש הממשלה במסיבת עיתונאים שנערכה בשבוע שעבר.
העיתונאי רביב דרוקר, כמעט כצפוי, מיהר לעוט על הארכיונים כדי לבדוק את אמיתות דבריו של נתניהו. את המסקנה פרסם דרוקר בבלוג שלו, והיא – תחזיקו חזק – שנתניהו לא נתן כתף לראשי ממשלה קודמים בזמן לחימה.
אלא מה? מי שיעבור על שלב ההוכחות באותו פוסט, יבין מיד שדרוקר סימן את המטרה ורק לאחר מכן הקיף אותה בעיגולים. כל האזכורים והציטוטים שהביא, מראשון ועד אחרון, מוכיחים שלפחות בעניין זה נתניהו צדק: כראש אופוזיציה הוא אכן גיבה את ראשי הממשלה בזמן לחימה. כל מתקפה שלו על התנהלות הממשלה נעשתה לפני המבצע המלחמתי או אחריו, או בשיחות סגורות, או בזמן שנתניהו לא נשא בתפקיד רשמי. בימי מלחמת לבנון השנייה, כפי שמזכיר דרוקר, נתניהו אף נתן כתף ויצא למסע הסברה בערוצים הזרים. שום דבר בהתנהלותו לא מזכיר את התבטאויות חברי הקבינט במבצע הנוכחי. טוב או רע? ישפוט הקורא.
את הביקורת התמוהה ביותר על התנהלותו של נתניהו מעביר דרוקר כבר בתחילת הפוסט. "נתניהו היה יו"ר האופוזיציה בזמן הפיגועים הגדולים שאחרי הסכם אוסלו, 1994‑1995, כשרבין היה ראש ממשלה", כותב הבלוגר מערוץ 10, "על התנהגותו בזמן הפיגועים הללו כבר דובר רבות. אפשר להגיד עליה הרבה דברים. 'לתת כתף' זה לא היה". דרוקר כבר שכח שימי אוסלו לא היו "זמן לחימה", בוודאי לא מהצד שלנו. ממשלת ישראל הייתה עסוקה אז בלעשות "שלום" ולא מלחמה. אז למה בדיוק אמור היה נתניהו לתת כתף, לנאומיו של רבין על פחדני השלום? לחלוקת הנשק לטרוריסטים? להתעלמות מהאוטובוסים המתפוצצים? מוזר, מוזר מאוד.
אם נתניהו ראוי לביקורת בנושא אוסלו, זה דווקא משום שכן נתן כתף לתהליך המדיני, רק שזה קרה שנה מאוחר יותר, ערב בחירתו לראשות הממשלה ב‑1996. למרבה הצער, סימנים רבים מראים שהאיש לא החלים מווירוס אוסלו גם בעידן הנוכחי, ושהוא עומד להביא עלינו תהליך הרסני לא פחות מזה שהביא רבין בימי שלטונו. וכשזה יקרה, אין לי ספק שרביב דרוקר ידרוש מחברי הקבינט, כמו גם מראש האופוזיציה, לתת לו כתף.
פשע מוזיקלי
בתחילת השבוע פורסמה בבריטניה זהותו של איש 'המדינה האסלאמית' בסוריה שערף את ראשו של העיתונאי האמריקני ג'יימס פולי. מתברר שהרוצח הוא ראפר צעיר מלונדון, בנו של טרוריסט, שבעבר כבר שיתף בטוויטר תמונה של עצמו מחזיק ראש כרות. ובכן, זה מכניס קצת לפרופורציות את מסע ההפחדות של 'הצל' והאריות שלו, לא ככה?
נותר רק לקוות שיום אחד יתפסו את עורף הראשים המוסלמי-אנגלי, יערכו לו משפט הוגן ויענישו אותו כהוגן, בדיוק כפי שמגיע לכל רוצח סדרתי. של מוזיקה.
שמרו על חייכם
לפני שנים אחדות ביקרו פורצים בביתנו, ובין היתר גנבו את כלי העבודה היחיד שלי שאינו כולל צפייה בטלוויזיה – המחשב הנייד. באובדן הזה היה ממד טרגי ומכמיר לב, וזאת משתי סיבות: 1. בערך כל חיי היו שמורים במחשב הזה. ב. למרות שכל חיי היו בו, פתאום קלטתי שלא איבדתי כל כך הרבה. מתברר שחיי היו כה דלילים, בתוכן ובנפח, עד שכמעט לא הצדיקו לחיצה על מקש ה‑save.
חייהם של אנשים אחרים, מן הסתם, הם סיפור אחר לגמרי. אינספור קבצים ותיקיות, ובהם מסמכים, מצגות, תמונות וסרטונים, נשמרים במחשביהם האישיים של רבים מאזרחי העולם, כמו גם במצלמותיהם, בנגני המדיה שלהם או באמצעי אחסון דיגיטליים אחרים. מדי כמה ימים מופיעות ברשתות החברתיות תמונות מתוך מצלמות אבודות שמחפשות את בעליהן המפוזר. במקרים אחרים מתפרסמים סיפורים קורעי לב על תמונות וקבצים אחרים שאבדו או נגנבו מבלי שיהיה להם גיבוי. לעתים מזומנות אלו מזכרות כמעט יחידות מבן משפחה קרוב שהלך לעולמו.
בעידן הנוכחי – עידן של חוסר מנוחה תמידי ושל התעסקות בלתי נגמרת ברגע הבא – יש צורך לעצור מדי פעם ולטפל במסירות בהווה ובעבר. למזלנו, זהו גם עידן טכנולוגי שבו קל להעתיק ולהדביק ולשמר את החומר הקיים. לפיכך, אני ממליץ בכל לשון של המלצה לגבות, לגבות ולגבות. יש לכם קבצים חשובים? סרטים משפחתיים? תמונות מהטיול האחרון בתאילנד? מבחר להיטיה המוקדמים של שרית חדד שערכתם בעצמכם? אל תסתפקו בקיומם על מחשב, המצלמה או הטלפון הנייד. קנו לכם כונן חיצוני אחד או שניים, או כל צורת אחסון סבירה אחרת, תגבו ותחביאו היטב.
המלצת השעתוק והגיבוי לא נעצרת בקבצים דיגיטליים. יש ברשותכם סרטי צלולואיד? תמירו אותם. תמונות שצולמו בפילם? תסרקו אותן. הקלטות נדירות מתוכנית הרדיו של ורדה רזיאל ז'קונט? תזרקו אותן. העיקר שהדברים החשובים יישמרו, ואתם תוכלו להתפנות בראש שקט לרגעי השיא הבאים שלכם, רגעים מתועדים שגם אותם תצטרכו לגבות. במאמץ קל תוכלו לחסוך לעצמכם דמעות מיותרות, רגעים שלא תרצו לחוות ובוודאי לא לגבות.