1.
בין אם נטען שמבצע 'צוק איתן' מסתכם כהצלחה, כהצלחה חלקית או ככישלון, דבר אחד ברור: הוא היה בזבוז משווע.
בזבוז שעת רצון של אחדות נדירה בציבור הישראלי, בתקשורת ובמערכת הפוליטית, שהעניקו לנתניהו וממשלתו גיבוי נדיר ללכת עד הסוף גם במחיר כואב. בזבוז של אשראי מדיני נדיר שקיבלה ישראל, שסיפק הזדמנות להכות בחמאס מכה אנושה שממנה לא יקום, ולקבוע את המציאות הביטחונית והמדינית בעזה בלי התערבות בינלאומית שתמיד נוטה נגדנו. בזבוז של משאבים כלכליים עצומים שהלכו לאיבוד בשעה קשה למשק בגלל מלחמת התשה ארוכה שנוהלה בתחושה שיש לנו זמן, בעוד המחיר הכלכלי שעוד יכאיב לכולנו ממשיך לעלות ככל שהלחימה מתמשכת. בזבוז של הזדמנות לשנות מן היסוד את מאזן הכוחות והאיומים בין ישראל ובין המדינה האסלאמית שקמה בעזה שלאחר ההתנתקות, ולמזער לממדים זניחים את בעיית הרקטות, הפצמ"רים, המנהרות והפיגועים שיוצאים משם. בזבוז של חיי למעלה משישים חיילים אמיצים ומובחרים שבמחיר מותם אפשר היה להשיג הרבה יותר. הרי במבצע 'עופרת יצוקה' ביצענו חדירה קרקעית עמוקה יותר והגענו להישגים גדולים יותר במחיר של עשרה חיילים הרוגים בלבד. על מותם של אלה, מיטב הנוער שלנו, כבר כתב טשרניחובסקי בשירו: "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד".
2.
מובילי ומנהלי המערכה הזאת מהצד הישראלי היו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון משה בוגי יעלון והרמטכ"ל בני גנץ. באופן סמלי, על קבלת הסכם הפסקת האש שהביא לסיום המערכה הם החליטו בינם לבין עצמם, בלי לקבל את אישור השרים חברי הקבינט המדיני-ביטחוני ואפילו בלי לשאול בעצתם. האחריות לתוצאות, לטוב ולרע, מוטלת על כתפיהם.
סגן שר החוץ צחי הנגבי, מהמקורבים ביותר לנתניהו בליכוד, נשלח ביום ד' לתקשורת כדי ללמד זכות על ההחלטות שקיבל ראש הממשלה ולהדוף את הביקורת ואת תחושת ההחמצה הרווחת בציבור ובמערכת הפוליטית. הנגבי, בניסיונו לשווק את קבלת ההחלטות של פטרונו הפוליטי כלא פחות מאשר "גאונית", הסתייע בתקדים הרתעת החיזבאללה בעקבות מלחמת לבנון השנייה, וטען שגם בדרום כמו בצפון צפויות לנו שנים רבות של שקט בעקבות המכה שספג חמאס. האמת היא שאפשר אולי לקוות שכך יהיה אבל אף אחד לא יכול להיות בטוח בכך, לא הנגבי וגם לא חברי המשולש נתניהו-יעלון-גנץ. לאחר חמישים ימי הלחימה שעברנו והמחיר הכבד ששילמנו, ציפינו שהרתעת החמאס, אם לא מחיקתו המוחלטת, תהיה קצת פחות תקווה וקצת יותר עובדה.
למעשה, יש כמה הבדלים חשובים ומטרידים בין מצבו של חיזבאללה לזה של חמאס. ראשית, חיזבאללה שקוע עד צוואר בבוץ המלחמה העקובה מדם בסוריה. הוא ספג שם אלפי הרוגים, כל משאביו ומאמציו מושקעים שם, וזו אולי הסיבה העיקרית לכך שהוא חושש לפתוח חזית נוספת מול ישראל. כלומר, ייתכן שחיזבאללה לא יורה עלינו לא משום שהוא מורתע אלא משום שהוא עסוק בחזית אחרת. שנית, לאחר שנסוגונו מלבנון עד הסנטימטר האחרון, לחיזבאללה אין סיבה של ממש להילחם בנו. כמובן שהם ישמחו להקיז את דמם של הכופרים הציונים בכל הזדמנות, אבל המשימה הזאת סובלת דיחוי כשיש אינטרסים חשובים אחרים על הפרק. לחמאס יש דחף חזק הרבה יותר לתקוף את ישראל, כמי שמחזיקה אלפים מאנשיו בבתי הכלא וכמי שמטילה עליו מצור ימי ואווירי ומונעת ממנו להתנהל כמדינה חופשית ועצמאית במלוא מובן המילה. חמאס, כנציג העם הפלשתיני, רואה את עצמו כמי שהתפקיד להילחם במדינת ישראל עד להשמדתה מוטל עליו באופן מיוחד. הוא מחויב לכך, אידיאולוגית ודתית. האם ההרג וההרס בעזה אכן ירתיעו אותו לאורך זמן? רק ימים יגידו.
3.
בהנחה שהסכם הפסקת האש עם חמאס הוא עובדה מוגמרת, צריך להתחיל להתכונן לבאות. את היעד של פירוז עזה לא הצלחנו להשיג בשלב הזה, והסיכוי להשגתו בהמשך המשא ומתן הוא אפסי. מסתבר שדרישת הפירוז הוכנסה לסדר היום של המשא ומתן העתידי רק כדי שלישראל תהיה עילה לסרב לדרישת העזתים לנמלי ים ואוויר לאחר שהם יסרבו לדרישת הפירוז. גם אם חמאס אכן לא יירה בשנים הקרובות הוא ימשיך, כך מסתבר, לחפור מנהרות, לאגור נשק, להפיק לקחים ולהתכונן לסיבוב הלחימה הבא. אין בהסכם הפסקת האש שום דבר שמונע את זה ממנו.
גם ישראל מצדה חייבת להיערך כדי להגיע אל הפעם הבאה מוכנה יותר. הפעם ניצלנו את העובדה שחמאס פתח במלחמה רק כדי לטפל באיום המנהרות. אל הפעם הבאה חובה להגיע עם אסטרטגיה מקיפה וטקטיקה יעילה ומתוכננת לפרטים. מסתבר שגם בפעם הבאה החמאס יהיה זה שיפתח במערכה, אבל בניגוד למערכה הזאת אסור יהיה לישראל להישאר בעמדה פסיבית ולהבטיח שקט תמורת שקט. אל ההתגרות הבאה של חמאס צריך להתייחס כאל הזדמנות לשנות את המצב מיסודו ולדאוג שהפעם הבאה תהיה הפעם האחרונה. זה יהיה מועיל אם גם ההנהגה המדינית-ביטחונית שלנו תהיה אחרת, יותר שאפתנית ופחות פסיבית וחששנית.
4.
למרות התסכול על בזבוז ההזדמנות, אין לשקוע באווירת נכאים ולשחק לידיו של חמאס החוגג על חורבות עזה ומכריז על ניצחון. במלחמת יום הכיפורים, לאחר שהתאושש מהלם ההפתעה ומהישגי האויב בימים הראשונים, הצליח צה"ל להביס בשדה הקרב את צבאות מצרים וסוריה. אבל תודעת הניצחון בצד שלהם ואווירת הנכאים בצד שלנו גרמו לכך שהתבוסה הצבאית שלהם הפכה לניצחון פסיכולוגי, שאחר כך תורגם להישגים מדיניים. לחמאס אין באמת סיבה לחגוג ניצחון. הוא הוכה הרבה יותר ממה שהִכה, לא השיג את יעדיו הצבאיים והמדיניים, ונאלץ להסכים לתנאים שדחה על הסף לפני זמן לא רב. חגיגות הניצחון המאולצות נועדו להגן על חמאס מפני ביקורת פנימית של האוכלוסייה העזתית. דכדוך מוגזם מהצד שלנו רק יסייע לו בכך וחבל.
5.
הסכנה הנוספת היא שנתניהו ייכנע כעת ללחצים הפנימיים והחיצוניים ויפנה שוב לנתיב המשא ומתן עם אבו-מאזן. התירוץ האחרון שלו לעזיבת המשא ומתן לאחר שעבאס חבר לחמאס עלול שלא לתפוס כעת, לאחר שנתניהו עצמו נושא ונותן עם חמאס ומבקש להשליט את עבאס על המעברים בעזה. ארצות הברית, אירופה והאו"ם צפויים ללחוץ מבחוץ כשלפיד ולבני מסייעים להם מתוך הממשלה. אבל המלחמה הזאת רק הוכיחה עד כמה מסירת שטחים לשלטון פלשתיני מסכנת את ביטחון ישראל. כזכור, כשעזבנו את עזה השלטון שם היה בידי עבאס. אבל גם את שלטונו ביהודה ושומרון הוא מחזיק רק בזכות צה"ל והשב"כ. רק לאחרונה נחשף ניסיון של חמאס יו"ש להפיל אותו, שסוכל בידי צה"ל.
מי שצריכים לשמור את צעדיו של נתניהו ולא לאפשר זאת הם קודם כול חבריו בליכוד. אם אנשי יש עתיד והתנועה ימשיכו באיומיהם להפיל את הממשלה אם לא יהיה תהליך מדיני, הפתרון צריך להיות הכנסת החרדים לקואליציה במקומם, או בלית ברירה – הקדמת הבחירות.
לתגובות: eshilo777@gmail.com