התחלה חדשה באופק, ימים של חשבון הנפש וקבלת החלטות נהדרות לשנה החדשה:
"השנה אני יוצאת כל שבוע עם ילד אחר לקניות – אחר הצהריים של שעת איכות עם אימא. בזמן הזה אינני משוחחת בטלפון הסלולרי, רק אומרת שלום לחברות ומקשיבה ללא הרף למה שיש לילדי לומר".
"בשנה הבאה אני צועדת כל יום שעה וחצי, פעם בשבוע פילאטיס, רק שתי ארוחות של ירקות וחלבונים... בלי נדר ובלי עין הרע".
"אנחנו הולכים להיות משפחה בריאה. אין יותר קמח לבן, אין יותר ממתקים, אין סוכר לבן ואין שומנים רוויים. זורקת הכול מהבית, קונה רק בחנויות טבע. הילדים יראו שאין משהו אחר והם יעברו לתזונה בריאה".
"אני מקבלת על עצמי השנה לא לבזבז כסף. די. לחיות נכון. לתאם הכול עם בעלי, ומראש. לדון עם הילדים על תקציב המשפחה ולא להיכנע לקניות דחף. השנה אנחנו עוברים לניהול תקציב משפחתי נבון".
"השנה אני מארחת את חמותי בחגים. אני מתכוננת לבשל סעודות גורמה, לאפות עוגות אישיות ולקנח במנות מפוארות ומיניאטוריות, שאחיות של בעלי לא העלו בדמיונן שאני מסוגלת להן".
לא פעם אולי מצאת את עצמך מקווה שגם את תהיי מסוגלת לקבל על עצמך החלטות נפלאות כאלה. הלוואי! אני רוצה להיות אימא מסורה, אני רוצה גם להיות בכושר, אני מרגישה שאני חייבת לקחת קצת זמן לעצמי ולצמיחה אישית, אני יודעת שאני מוכרחה להשקיע בעבודה בימים טרופים אלו... וברור לי שאי אפשר לוותר, והכול צריך להיות או מאה אחוז או מושלם לגמרי.
בחרתי לכתוב על פרפקציוניזם בימים של קבלת החלטות ותכנון החגים - תקופת לחץ שכולנו רוצות להיראות בה במיטבנו ולעשות מעל ומעבר ליכולות שאנו וגם אחרים מייחסים לנו.
מה הוא פרפקציוניזם ומה הוא לא? אני מרגישה שאני חייבת להכין לכל אחת מארוחות החג מנה אחרונה אקסקלוסיבית ומהממת במיוחד. האם זו דרישה פרפקציוניסטית או לא? הבה נבדוק את הדרישה הזו לפי הקריטריונים הבאים:
האם זה מציאותי או מופרז?
האם אוכל לעמוד בדרישה הזו? דרישות ברף גבוה הן דרישות שדורשות זמן, כוחות או משאבים שלא לכולם קל להשקיע. בכל זאת, יש מי שמרגישות שנכון להשקיע בעיצוב עוגיות אישיות, בהכנת כרטיסי שנה טובה יצירתיים ובמסירתם באופן פרטני. יש מי שאופה חלות, יש מי שגם מכינה את כל עשרת מיני הסלטים. לא כולן יכולות לעמוד בכך, אך לא כל מי שעושה זאת היא פרפקציוניסטית.
אם את מסוגלת לעמוד בסטנדרטים שהצבת לעצמך את אולי פדנטית מאוד, יש לך חוש מפותח לאסתטיקה ואת חרוצה. זה הכול. מי שאוהבת לגהץ את כל הבגדים של התינוקות עשויה להיות פשוט מישהי שאוהבת לגהץ, ולאו דווקא פרפקציוניסטית. לעומתה, מי שמגזימה וערמות הכביסה מתגבהות אך היא לא מקפלת ומכניסה אותן לארונות עד שלא תגהץ, ולגהץ אינה מספיקה - היא זו שדורשת מעצמה משהו שהיא לא יכולה לעמוד בו. מבחינה זו אפשר לומר שפרפקציוניזם קשור גם לדחיינות.
האם זה נכון שחייבים לבצע זאת דווקא כך?
האם חייבים לעטוף את כל הספרים גם בנייר וגם בניילון שקוף? האם חייבים לשטוף את הבית כל יום או להציף את הבית עד שיוצאים מים שקופים? האם אין ברירה וזה חוק מוסכם שכולן צריכות להכין מנות אחרונות שונות זו מזו לכל אחת מן הסעודות? פרפקציוניסטית אומרת שכן, שחייבים. שאין ברירה. שככה זה ושאם לא - יהיה נורא.
האם זה יועיל?
האם הפעולה שאני עומדת לבצע, שאני עומדת להשקיע בה כסף, כוח וזמן היא פעולה מועילה? האם אפשר לתאר את התועלת שלה במונחים שכל אחד יכול למדוד? למשל, האם יעיל להכין מנות אחרונות שונות ומגוונות לכל אחת מן הארוחות? מה התועלת שאני אפיק מכך ביחס למטרות שלי בחיים – למשל רוחניות, חינוך ילדים וקיום מצוות? אולי זה רק עניין של דימוי עצמי מעוות? מה המחיר שאשלם, כלומר מה החסרונות של הכנת המנות הללו? האם זה משתלם בכל זאת? פרפקציוניסטים משקיעים גם בדברים שההשקעה בהם אינה יעילה, אינה נושאת פירות ואינה מצמיחה. הם עושים דברים שגוזלים מהם זמן רב ואיש אינו מעריך (ועל כך הם מתרעמים, כועסים ונפגעים בכל נפשם).
האם אני יכולה להגמיש את הסטנדרטים שלי ולשנות את ההנחות שלי בעת הצורך?
שאלי את עצמך: האם אוכל להסתפק בפחות אם יבואו אורחים בלתי צפויים? האם אוכל לוותר כליל על הקינוח אם אסבול מכאב ראש או אחליט על דיאטה? פרפקציוניסטים מתקשים לוותר, להתגמש ולהתאים את עצמם ואת הציפיות שלהם לתנאים המשתנים של החיים. אם הם תכננו לצאת ולבסוף לא יכלו - הם ירגישו רע עם זה ויסבלו מאוד.
ובכן, קל להבין שבשביל נשים מסוימות הכנת קינוחים היא תענוג, יש להן זמן וכוח והן אינן משלמות כל מחיר על ההשקעה - כולם נהנים, כולל הן עצמן. בעבורן הקינוחים הם רף גבוה אמנם, אבל הוא אינו קשור לפרפקציוניזם. ברגע שישתנו התנאים ויהיה להן קושי בביצוע - הן מיד משנות את הרף ומתאימות את עצמן למציאות החדשה. אבל מה באשר לאלו שבכל מחיר ישקיעו באפייה, בקינוחים או בניקיון? חוסר הגמישות והרצון להתעלות מעל למציאות הם סימן לפרפקציוניזם, שבו כדאי להילחם. הפרפקציוניזם הוא מקור לדחיינות, לשהייה שוחקת במה שדחוף וחשוב ולבלבול בקשר למטרות בחיים ולסדרי עדיפויות ויעדים.
ארבע השאלות הפתוחות הללו הן בשבילכן בסיס לדיאלוג פנימי, להתבוננות שמולידה העצמה וכיוון להשקעה בדברים החשובים באמת. היכן עלי להשקיע בשנה החדשה? אילו החלטות נכונות עלי לקבל? התשובות הכנות נמצאות רק אצלנו.
שיהיו החלטות טובות!
הטור הופיע לראשונה במגזין פנימה. לרכישת מנוי לחצי כאן