1
משהו לא טוב עובר על בוגי יעלון. האיש שהמחנה הלאומי ייחל במשך שנים לכניסתו למשרד הביטחון על חשבונו של אהוד ברק מוכיח שוב ושוב שהתקוות שנתלו בו - ברמטכ"ל לשעבר שגדל על השקפות השמאל וחצה את הקווים אל הליכוד - היו מרחיקות לכת.
יעלון זכה למוניטין של ידיד ההתיישבות ביו"ש, אבל בתקופת כהונתו ממשיכה הפקידות המשפטית של המנהל האזרחי לחתור לעימות עם המתיישבים בכל הזדמנות, במקום לסייע לפיתוח ההתיישבות ולחפש פתרונות לבעיות משפטיות. יעלון עושה מעט מאוד לתיקון העיוותים הללו. אישור של תוכניות מתאר שיאפשרו את המשך פיתוח היישובים הכלולים במועצות האזוריות מתנהל בעצלתיים. בערים ובמועצות המקומיות, הקפאת התכנון מאיימת על אפשרויות הפיתוח בשנים הבאות. יעלון אחראי לצעדים דרקוניים כלפי ההתיישבות כמו הרס של בתים רבים במאחזים, מדיניות מעצרים שלוחת רסן, ניפוח מיותר של חומרת תופעת 'תג מחיר' והשתלטות גזלנית מתמשכת על בית המדרש של הישיבה ביצהר.
2
גם כשמדובר בתפקודו בתחום הצבאי המבצעי, יעלון לא נותן לתומכיו מימין סיבה להיות מרוצים. מעבר לכובד הראש המהורהר המאפיין את האיש, יש תחושה שהוא הססן, חסר מעוף וחסר יוזמה. יעלון נחשב למתנגד ותיק של רעיון המתקפה הצבאית על פרויקט הגרעין האיראני, משימה שצפויה להיות מורכבת ורבת סיכונים. אבל גם כשמדובר באויב קרוב וחלש הרבה יותר כמו חמאס, אופן ניהול המלחמה במבצע 'צוק איתן' עם המוטו "שקט ייענה בשקט" הותיר רושם של הנהגה ביטחונית נרפית ועצלה שרק רוצה לחזור הביתה בשלום וללכת לישון. על פי פרסומים שונים, יעלון ונתניהו היו מוכנים לסיים את מבצע 'צוק איתן' מבלי שטופל איום מנהרות התקיפה של חמאס. השניים היו מוכנים לסמוך על הערכות מודיעיניות לפיהן חמאס יחשוש לעשות שימוש במנהרות. מה שמזכיר קצת את התזה של יעלון בתקופת כהונתו כרמטכ"ל שהרקטות של חיזבאללה אינן איום ממשי על ישראל והן עתידות להחליד.
אולי הבעיה היא שלנו, שייחסנו ליעלון את מה שאין בו. יציאתו הנחרצת בספרו נגד פורום החווה ונגד תוכנית ההתנתקות קצת השכיחה מלבנו את העובדה שיעלון שיתף פעולה עם התוכנית עד לשחרורו המוקדם מתפקיד הרמטכ"ל. בצה"ל תחת פיקודו פתחו בהכנות נמרצות לביצועה עוד לפני שהתוכנית עברה בממשלה ואושרה בכנסת. הוא הצר על שכהונתו כרמטכ"ל לא הוארכה בשנה נוספת במקום לשמוח על שנחסך ממנו הצורך לפקד על מבצע הגירוש בתוקף תפקידו. גם אם הסיבה לקיצור כהונתו הייתה גרירת רגליים לקראת ביצוע משימת ההתנתקות, הוא לא הטיל את כובד משקלו הציבורי כדי לסייע למאבק בה לאחר שחרורו מצה"ל.
3
ההתנפלות המגושמת על הרב אביחי רונצקי שבה פתח יעלון השבוע, שלושה שבועות לאחר תום המבצע בעזה, מדיפה ריח רע של פוליטיקה כושלת. לא ברור כלל שאכן הרב רונצקי אמר לנפתלי בנט דברים סודיים שאסור היה לו לאמרם, אבל גם אם כן – אין הצדקה לזובור שיעלון ניסה לעשות לו. יש דרכים יותר מכובדות להעמיד במקומו ואף להיפרד לשלום מאיש צבא ותיק ומסור כמו הרב רונצקי, שגם בגיל 63 מתעקש להתייצב ולסייע למאמץ המלחמתי. אלא שאם הנזיפה ברב רונצקי הייתה מתבצעת בצנעה, לא הייתה מושגת מטרתה העיקרית – לנגח את בנט. לא ברור מנין בא ליעלון הצורך בהתכתשות הזאת. האם הוא נושא עמו כעס על בנט שהעז לחלוק עליו בדיוני הקבינט בזמן המלחמה? האם הוא זועם על הקרדיט שיו"ר הבית היהודי לוקח לעצמו על הובלת ההחלטה לתקוף את מנהרות החמאס? או שמא מדובר בעצה של איזה אחיתופל ייעוץ אסטרטגי בע"מ אשר מבקש להכין את יעלון לקראת התמודדות על ראשות הממשלה ורואה בבנט מתחרה פוטנציאלי?
לגופו של עניין, גישתו של בנט שאינה מתבטלת בפני הצמרת הביטחונית היא ראויה וצודקת. הקבינט המדיני-ביטחוני אינו פורום פורמלי בלבד, כזה שנועד לאשר אוטומטית את תוכניותיהם של ראש הממשלה ושר הביטחון בלי עיון ובלי ביקורת. זהו פורום מייעץ ומחליט שאמור ללמוד היטב את הנושאים המובאים להחלטתו, להכיר את העובדות ולשקול את האופציות השונות. לראשי מערכת הביטחון יש נטייה להביא בפני שרי הקבינט תמונה עובדתית חלקית שלא מותירה ברירה אלא לאמץ את הדרך המעשית שהם מבקשים ללכת בה. טוב עושה בנט כשהוא מתעקש לקבל תמונה שלמה ולבחון אופציות נוספות.
4
אלא שאת הגישה הזאת, הגורסת שהחלטות צריכות להתקבל בהתייעצות רחבה ועל סמך תמונת מצב שלמה, כדאי שבנט יישם גם בהתנהלות שלו בתוך מפלגתו. מהומה-זוטא שפרצה השבוע סביב התבטאות בעייתית של חברת הכנסת איילת שקד, ממחישה את פוטנציאל הנזק שנגרם מהעברת חוקת הבית היהודי בלי היוועצות אמיתית ושיתוף של רוב חבריו לסיעה בהחלטה.
דבריה של שקד נאמרו בריאיון ל'תכנית קיציס' ששודרה בטלוויזיה בסוף השבוע שעבר. שקד נשאלה על עתיד שטחי יהודה ושומרון, לשיטתה, בעוד 20 שנה. לגבי שטחי C, שכל היישובים היהודיים ביו"ש כלולים בהם, היא השיבה שהם יסופחו לישראל – כולל התושבים הערבים שגרים בהם, בהתאם ל'תכנית ההרגעה' של בנט. לגבי שטחי Aו‑B השיבה שקד שמבחינתה בעוד 20 שנה הם יכולים, בחלקם לפחות, להיות חלק מירדן במסגרת של קונפדרציה. המשמעות היא ריבונות של מדינה זרה – ירדן או מדינה פלשתינית שתקום בשטחה, על שטחים נרחבים ומרכזיים ביו"ש.
יש להניח שאם שקד הייתה כושלת בלשונה שבוע קודם לכן לא היו ממהרים באיחוד הלאומי להוציא תגובה לתקשורת לפיה "האיחוד הלאומי מתנגד מכול וכול להקמת מדינה פלשתינית או מסירת חלקים כלשהם מארץ ישראל לידיים זרות, בראש ובראשונה מסיבות ערכיות ואמוניות. אנו מצרים על התבטאותה של ח״כ שקד ובטוחים שתמצא את הדרך לתקן את דבריה בהקדם". במקום לרוץ לתקשורת היו פונים ישירות לשקד, שמאוחר יותר תיקנה את דבריה והבהירה שהיא לא מתכוונת לתת לערבים ביו"ש יותר מאוטונומיה. אמנם בעבר נפתלי בנט לא היסס להצטרף פומבית למקהלת המגנים של דברים לא ערבים לאוזן הפוליטיקלי-קורקטית שפרסמה אורית סטרוק לאחר מותו של אריאל שרון, אבל בסך הכול שררה בתוך הסיעה המשותפת לשתי המפלגות אווירת אחדות ושיתוף פעולה. לאחר שתחושת השותפות והאחדות הופרה על ידי העברת החוקה באופן חד-צדדי, באיחוד הלאומי לא מרגישים מחויבים לנורמות חבריות שבין מפלגות אחיות, ואולי גם מנסים להוכיח מי כאן הימין האמיתי לקראת האפשרות שהם ייאלצו לרוץ בנפרד בבחירות הבאות.
האירוע הקטן הזה הוא סימן מדאיג לבאות. אם לא ישכילו נפתלי בנט וחבריו לכבות את האש שהדליקו, צפויות לנו עוד התכתשויות רבות בין שתי המפלגות שעלולות לשחוק את ההישג האלקטורלי שהניב שיתוף הפעולה הפורה ביניהן עד כה.
לתגובות: eshilo777@gmail.com