הייתי עם המשפחה בחופשה בכנרת כשהתקשרו אליי במוצאי שבת ואמרו לי להתייצב למחרת ב-7 בבוקר. מגיעים לתל אביב, ומשם יורדים דרומה. כל הדרך השאלות מנקרות - ואין תשובות.
אחרי שהגענו לבסיס התחלנו להכין את הציוד. במהלך השבוע המשכנו עם הכוננות והתרגילים, כשברקע אנחנו שומעים שהצבא נערך לכניסה קרקעית. לא ידענו עם מי נוקפץ, לאן ואיפה - הרי רק סיימנו קורס.
אחרי כמה שעות התבשרנו שעוד הערב נכנס לשדה הקרב. ידענו שאנחנו מוכנים, ושנגיע ברגע שיקראו לנו, אז החלטנו לנצל את הזמן הזה לדבר עם הלוחמים, לדבר איתם על החששות שלהם - איך הם מרגישים במקום החדש, האם הם מוכנים ללחימה. היה חשוב לנו להכיר אותם במשך שלושה ימים וכך להגביר את האורגניות, את האמון ההדדי ואת הכשירות.
הלכנו לישון מוקדם, כי לא ידענו מתי תהיה הפעם הבאה בה נישן. נסענו אנחנו, מפקדי המחלקות, ב"סופה" לשטחי הכינוס ושם התבשרנו על נפילתו של סג"ם בר רהב ז"ל, בוגר הפלוגה. הידיעה הזאת זעזעה אותנו והכניסה את כולנו מיד לראש של מלחמה. הסמל שלי היה הסמל שלו וכל מפקדי הכיתות היו איתו במחלקה. הוא היה חבר של כולם, והיה קשה לחיילים לראות את המפקדים עם הפנים למטה.
היה קשה להרים את החבר'ה, אבל לא רצינו לעצור, כדי שאף אחד לא ישקע. שם גם התחילו כל החששות. אחרי שנגמרו ההכנות, נכנסנו. ידענו שאנחנו מוכנים ככל האפשר ושאנחנו נכנסים במצב טוב.
התחלנו להתקדם פנימה. עוד ב'עמוד ענן' אמרתי לעצמי שברגע שאני אכנס אני אשא את תפילת הדרך והפעם זה קרה. ברגע המעבר של הגדר הרגשתי שנכנסנו לתוך המקום הכי מסוכן בעולם - אתה נהיה ערני ופותח עיניים לכל כיוון. אבל שום דבר לא יכול היה להפתיע אותנו - גם לא הנסיעה הקשה. הרגשתי שילוב של ציפייה וחשש. הייתי בטוח במקצועיות שלי, אבל פחדתי מתקלות. הפקודה שלי לירי הגיעה - "3, תיכנס!".
הרגשנו שבכל רגע האויב יכול להפתיע.
הייתה לי את האחריות לשמור על 25 חיילים, לבדוק שכולם דרוכים. צריך לשמור על משמעת מבצעית ולא לאפשר מקום לטעויות. פשוט לשהות באותו מקום ולדעת שאתה חשוף ושכל רגע יכולים לתקוף אותך.
מדי פעם היו פצמ"רים, וגם אחד שנפל ממש על יד הסוללה, חמישה מטרים מהשומרים. וכל פעם שפצמ"ר נפל, גיליתי מחדש את הכוח של החיילים שלי, ונעשיתי בטוח יותר בהם.
החום והעייפות מכריעים אותך והחיילים נשברים מזה. אבל עם הפעולות הבנתי כמה מקצוענות, סדר וערנות חשובים ושאסור לפקשש, חובה להיות מפוקסים, זה יהיה על חשבוני.
למחרת היינו במגנן ומשם עברנו לשטחי הכינוס.
סוף סוף הגענו למקום בטוח, והטלפון התפוצץ משיחות שלא נענו, ובצאת השבת דיברתי עם ההורים והחברה. כל כך חיכיתי למוצ"ש, הרגשתי כאילו עבר שבוע. הם הרגיעו אותי, אמרו לי שהם סומכים עליי. אלה דברים שהייתי צריך לשמוע. שהם רגועים, זה הכי חשוב לי.
בכניסה השנייה אספתי את כל המחלקה בח'. הזכרתי להם איפה אנחנו נמצאים, הזכרתי להם שאנשים נהרגים במקום הזה. לא הספקתי לסיים את דבריי ופתאום אנחנו שומעים שריקה ורואים טיל טס כמה מטרים מאיתנו, ופוגע בדרילר שקדח בצד שלנו של הגדר. מיד פרשנו את כל החיילים לחיפויים ונדרכנו, מהחשש שזהו חלק מחולייה שנמצאת באזור. לא סתם נורה עלינו הטיל מעל הראש - בפעם הבאה לא יהיה לנו כל כך הרבה מזל.
קיבלנו הנחייה - אנחנו יוצאים להתרעננות. היינו הכי מאושרים שיש. אחרי שבועיים בפנים רצינו להתקלח כל כך, אבל מיד הוקפצנו חזרה פנימה בגלל החטיפה של הדר גולדין. הייתי צריך זמן לנשום - אבל ידעתי שעליי להעניק עכשיו את המוטיבציה לחיילים שלי, אפילו שלא הייתי בטוח איך אני הולך לעשות את זה. איך אני אצליח להכניס את החיילים שלי חזרה פנימה אחרי שהם שמחו כל כך שהם יוצאים לבתים ולחברות?
התקשרתי לאבא, ידעתי שהוא זה שיוכל להבין אותי גם כשאני עם גרון חנוק. חשוב להתמקד במטרה.
הוא הזכיר לי את כל המשפטים היפים האלה, שקל להגיד מהבית - שחשוב ללכת עד הסוף ושהמטרה שלנו להגן על המדינה. הוא אפילו אמר שחבל שהוא לא יכול להיות שם במקומי.
זה המבחן שלי. כאן אני נמדד. כשאסתכל אחורה לא אוכל לסלוח לעצמי בחיים על זה שברגע האמת לא עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות. זה מה שנתן לי את המוטיבציה ואת ה'רבאק' להכניס את החיילים פנימה ואת התחושה שאנחנו באמת חלק ממשהו ענק. בעוד כמה ימים, כשיגמר, נסתכל מהצד ונבין שעשינו את שלנו ואת מה שהיינו צריכים בצורה הטובה ביותר.
הפלוגה קיבלה משימה להיכנס ולפוצץ שלושה מבנים. ברגע שסיימנו את המשימה, התקפלנו, עלינו על הכלים והתחלנו לנסוע - דגלי ישראל ודגלי הנדסה על האנטנות.
ביצענו את המשימות שלנו בהצלחה ועל הצד הטוב ביותר. למדתי הרבה על החיילים שלי, על הסגל ובעיקר - למדתי על עצמי. אין ספק שזאת חוויה שלעולם לא אשכח ואני בטוח שעוד אדבר עליה הרבה ואפיק ממנה הרבה לקחים, מקצועיים ופיקודיים כאחד.