מבחינתי סיפור המבצע התחיל עוד במחזור הקודם, כשהוקפצנו לחברון. כבר אז הייתה בי תחושה שזה לא יסתיים במבצע ממוקד באיו"ש, ואכן כך היה.
כשקמנו בבוקר הייתה שיחה עם מפקד הגדוד, האבא של כולנו, שעמד ונתן נאום קרבי ומעורר השראה. הגענו לגדר הרצועה וחיכינו הרבה זמן עד שכוחות השריון יסיימו לרכך יעדים. בעבר זה תמיד היה בחדשות ובעיתונות, ידיעות על כך ש"מלחמה פרצה" ו"גויסו חיילי מילואים" אבל הפעם זה שונה. הפעם זה "אמא פרצה מלחמה, הקפיצו אותי ללחום". כואב יותר.
דיברתי עם החיילים שלי בקשר פנים של הפומה, והסברתי להם שעכשיו אנחנו עומדים להיות חלק מהדבר הזה שנקרא "צוק איתן". דיברתי על משמעות המבצע ועל האמונה בצדקת הדרך. הסברתי להם שעיניי המשפחות שלנו ושל כל העם נשואות אלינו וסומכות עלינו.
ספרתי לאחור - 10 שניות ואנחנו בעזה. בלתי נתפס שזה באמת זה, שאנחנו חלק רשמי במבצע "צוק איתן". היינו מאוד מפוקסים - כאילו עוד רגע מגיע טיל נ"ט ועומדים לירות עלינו.
בלילה נערכנו להגנה, ה-D-9 שימש לנו כמגן. כל הלילה לא ישנתי. הסתובבתי בין החיילים וראיתי שכולם שומרים כמו שצריך, שהם רגועים ושלא קורה להם כלום. הרגשת המחויבות הזו הרגה אותי - כאילו שהם הילדים שלי, שהולכים בפעם הראשונה לכיתה א', אבל מוכנים כאילו היו בכיתה ח'.
כבר ביום שלמחרת מצאנו פיר של מנהרה והשמדנו אותה יחד עם מחלקה 3. זה היה יום רווי בפיצוצי מבנים ופירים. זה היה היום המשמעותי בשירות שלי. המחלקה שלי ואני הצטרפנו לכל פיצוץ שהפלוגה עשתה, וכל פיצוץ היה מרשים מקודמיו.
הבעיה האמיתית במקום הזה היא שלא רואים אויב. הם נמצאים מתחת לאדמה וקשה לצפות מהיכן יגיעו.
בבית האחרון היה פיר גדול מאוד של מנהרה התקפית שבוודאות מגיעה עד לשטחינו. פוצצנו את הפיר ומשם יצאנו כל הפלוגה לעבר שטחי הכינוס, שם התחלנו להתחבר מהר מאוד למשימה הגדודית והפלוגתית. בשעות הצהריים כבר נכנסנו שוב לעזה.
מפקד המחלקה שהחלפתי היה החבר הכי טוב שלי מהמסלול. זה היה רגע של הקלה, לדעת שהכל בסדר. עברתי איתו חפיפה על האזור ועל זיהויים אחרונים, ונכנסנו לסבב שמירות. פוצצנו שם מנהרה. בחדר אחד הייתה מנהרה, והשני מלא בחול, כלי חפירה ואבנים - כל מה שהיה ברצפת הבית לפני המנהרה. זה היה מאוד עמוק, התפעלתי מהכוח שלהם. איך אפשר לבנות מנהרה בתוך בית?
אחרי הפיצוץ יצאנו מהרצועה למוצב, למלא מחדש את הכלים. קיבלנו הוראה לעבור לפעול תחת פיקוד חטיבה 7. זו הייתה הפעם הראשונה שראינו את כל הפלוגה ואת כל החבר'ה שנכנסו איתנו פנימה. לראות את כל החניכים שנכנסת איתם זו התחושה הכי מספקת בעולם. בכלל, זה היה יום כיפי לכולנו. זה היה כבר יום שיש ואירחו אותנו בקיבוץ בארי בצורה מדהימה, לרגע היה אפשר לשכוח מהכל.
אני לא יודע מה עבר לי בראש כשהסתכלתי באתרי החדשות וראיתי שחבר טוב שלי מההשלמה החילית, פז אליהו, נהרג. הוא היה מספיק טוב כדי להשאיר חותם להרבה זמן. אהבנו אותו מאוד, וזה היה לי קשה. לא ידעתי מה לעשות. צוער שהיה חייל שלי, סג"ם בר רהב, גם הוא נהרג. הרגשתי כאילו אני מאבד פעימה.
באותם רגעים הבנתי שאין זמן לבכות - קיבלתי משימה והסתערתי עליה. הבטחתי לעצמי שאתאבל אחר כך. פחדתי שהמחלקה תשים לב. מצב הרוח שלהם היה לי חשוב, ולא רציתי שהוא ירד לקרשים.
במהלך הימים והלילות היו מספר משימות של ליווי כלים הנדסיים אל הגדר וממנה. היה עליי להחזיר את כל החיילים הביתה. גם אם זה דורש לא לישון בלילה, לעבור ביניהם, לבדוק בשמירות שכולם בסדר. ערב אחד נסעתי לשטח הערכות, חילקתי תחומי אחריות לכל אחד וחזרנו לשטח האויב. לאחר מספר דקות קיבלנו אישור לפוצץ מבנה ולאחר הספירה לאחור לא נשאר ממנו הרבה. ברגע הזה הרגשתי גאה במחלקה שעבדה כמו שצריך, כל אחד ידע בדיוק מה המשימה שלו ועשה אותה בצורה מעולה.
הבעיה האמיתית במקום הזה היא שלא רואים אויב. הם נמצאים מתחת לאדמה וקשה לצפות מהיכן יגיעו. אלמנט ההפתעה - הם כולם מתחת לאדמה, אתה לא רואה אותם, רק את טילי הנ"ט שלהם. זה הקשה על החיילים. הייתי צריך להבין אותם, אבל לא לוותר על המשמעת. זה היה האתגר הכי גדול שלי עם החיילים, ולמדתי מכך המון.
במהלך השבוע השמדנו עוד פירים ועוד מנהרה. היו עוד כמה פירים של מנהרות לחימה ובתים חשודים. בסך הכול הפלוגה עשתה המון במבצע, השמדנו 11 פירים ו-9 מבנים. שזה הישג אדיר ומרשים יחסית לפלוגה שנבנתה שבועיים קודם לכן. כנראה שאפשר לעשות הכול.
אני זוכר איך ב'עמוד ענן', כשהייתי בקורס מ"כים, לא האמנתי שאני אכנס לשדה הקרב. פתאום אני רואה את הכול מהצד השני. אז, התרגשתי מלהיכנס פנימה כחניך, הרגשתי שאין מצב שזה יקרה, שהסיכויים אפסיים. פתאום לחוות את החוויה הזו כמפקד מחלקה, התחושה הרבה יותר בטוחה. זה מחייב אותי לסמוך על עצמי ועל החיילים שלי הרבה יותר. למדתי להכיר אותם ולהבין שעומדים מולי חבר'ה רציניים שיודעים את העבודה. זו תחושת הקלה, בטחון וגאווה.
למדתי המון מהלחימה הזאת. למדתי איך לבנות מחלקה ואיך לנסות לשמר אותה בפנים. למדתי על החשיבות של הפיקוד הזוטר, החשיבות של פלוגות הפלסים, על הפעלת צמ"ה, על המגבלות שיש לכוחות ועל חשיבות הקשר הרציף עם המסגרות.
הם, החניכים שלי, הלוחמים שלי, הם אלו המעניקים לי השראה.