החודש הזה נתחיל להתפלל על הגשם. כמה חשוב הגשם! אתן יודעות שביום הכי
קדוש בשנה האיש הכי קדוש בעם ישראל נכנס למקום הקדוש ביותר בעולם - מדובר
כמובן על הכוהן הגדול שנכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים - ושם עומדות
לרשותו דקות ספורות כדי להתפלל על השנה הקרבה שתהיה לנו.
ועל מה הוא מתפלל בחמש הדקות הללו? על גשם. "יהי רצון מלפניך ד' אלוקינו
ואלוקי אבותינו, שתהא שנה זו... אם שחונה - גשומה". אם חס ושלום התכוונת
שהשנה הזו תהיה יבשה, עשה אותה רטובה. "ושלא יצטרכו עמך ישראל זה לזה ולא
לעם אחר", מתי עם זקוק לעם אחר? כשאין לו מים.
ועוד הוא מתפלל: ד', תן לנו שנה שלא תַּפֶּל אישה פרי בטנה - כי לא
עלינו, בשנים שחונות, שבהן לא יורד גשם בזמן, נשים מפילות יותר והרות
פחות. כתוב ששרה אמנו הייתה עקרה עשר שנים, ולפי ההלכה אחרי עשר שנות
נישואין ועקרוּת מותר לגרש אישה, אך אברהם לא היה רשאי לגרש את שרה כי זה
היה בחוץ לארץ. עליהם להיות בישראל במשך עשר שנים על מנת שמותר יהיה לו
לגרשה, כי כאן מזג האוויר עוזר לנשים להתעבר. הגשם הוא מפתח לכול.
בחודש זה נתחיל לבקש בתפילה "ותן טל ומטר לברכה", וחז"ל כותבים שזוהי
התפילה על הפרנסה. הרב שוואב כותב שמותר וכדאי לכל אחת להוסיף בברכת
השנים, לפני שהיא אומרת ברוך אתה ד' מברך השנים, תפילה פרטית על הפרנסה
שלה. מדוע? כתוב "וברך שנתנו כשנים הטובות" - אילו? השנים הטובות עדיין
לפנינו, אלה ימות המשיח. כשמשיח יבוא ויהיה בית מקדש לא יהיו לאנשים
חובות.
אך הלוא פרנסתי נקבעה בראש השנה, ואיך ניתן להוסיף פרנסה? אפשר, אומרים
חז"ל. יש ארבעה סוגים של הוצאות שאפשר להוסיף עליהן, וראשי התיבות שלהם
תשר"י: תלמוד תורה (הוצאות חינוך הילדים), שבתות, ראשי חודשים וימים
טובים.
למה לכאורה רק על אלו לבקש פרנסה? עונה הרב שוואב שתשר"י כולל הכול. חשבו
על אדם שיש לו חובות, לא עלינו. איזו שבת מסכנה ומוטרדת יש לו. איזה ראש
חודש מצפה לבן אדם עם חובות: "וויי וויי, איזה חודש זה יהיה?" הוא אומר
לעצמו. חשבו על טרדות של הורים בחינוך ילדיהם. "ושבענו מטובך", זו בקשתנו
מהקב"ה.
כתוב שמלך סדום רצה לתגמל את אברהם אחרי שהוא ניצח בעבורו את ארבעת
המלכים, ואברהם סירב: "לא תאמר אני העשרתי את אברם" - שהפרנסה לא תבוא
לנו מידי בשר ודם אלא רק מהקב"ה. חז"ל מפרשים שמלך סדום רצה לנכס לעצמו
את כל הניצחון של אברהם במלחמה ולטעון שהמוטיבציה של אברהם נבעה מהתמורה
הכספית. זה הכעיס את אברהם והוא סירב בתוקף. אם כן, ברכת השנים כוללת
הכול.
תפילת עוברי דרכים
בתפילת הכהן הגדול בקודש הקודשים מתפלל הכוהן תפילה נוספת, מצמררת: לא
תישמע לפניך תפילת עוברי דרכים. איזו תפילה משונה, ביקשת מים, שלא נצטרך
זה לזה, אז למה לכאורה להוסיף תפילה כזו מיותרת? מה הנחיצות של תפילה כזו
ברגע דוחק כזה?
זה שיעור נורא. אדם שנמצא בדרך, ממקום למקום, עובר מבית לבית, כל ערב
בשידוך אחר, כל יום שולחת קורות חיים למקום עבודה אחר, אישה שאין לה נחת רוח וכל היום היא
בדרך - תפילתה הופכת עולמות. תפילה של אדם שהוא עובר דרכים, עובר כל הזמן
תחנות בחיים שלו, היא קריטית. זו תפילה שיכולה להפוך שנה גשומה לשנת
בצורת, ולהפך. אישה בדרך - הופכת עולמות!
רחל היא אם הדרך, האימא שנותרה עמנו בגלות הקשה הזו. כשרחל מבכה עלינו,
זאת תפילת עוברי דרכים. לכן כתוב "קול ברמה נשמע". את הקול הזה ד' שומע.
תפילה של אדם כזה בוקעת רקיעים.
לפי הכוונות של הרש"ש הקדוש, בכל פעם שאומרים בתפילה את המילים "ברוך שם
כבוד מלכותו", מורידים את הראש ובזאת נמשך שפע לרחל, שנמצאת איתנו כאן
למטה. היא שבוחרת להיות בעולם הקטן הזה איתנו, בדרך.
משל לבת מלך שהריחה צִיקֵי קדירה. השאריות השרופות של תחתית הסיר - דבר
שלא מכובד לבת מלך לאכול, אך זה מה שבת המלך הכי אהבה. אז עבדיה הביאו לה
בחשאי. ולענייננו, זה באמת מבזה לרחל להיות כאן, עם ציקי הקדירה שאנחנו,
שאריות שרופות של תחתית הסיר, עד בוא המשיח. וד' נותן לה את זה בסתר,
בחשאי. לכן מושכים לה את השפע בחשאי כאשר אומרים בשקט את המילים ברוך שם
כבוד מלכותו.
רחל כמעט מתחתנת - ולא. לובשת שמלת כלה, מגיעה לאולם ורואה מולה את אחותה
לאה לבושה כמו כלה. כל העולם יודע שלבן רימה. כולם יודעים שלאה לא אמורה
להיות שם. רחל אמנו פושטת את שמלת הכלה, רוקדת עם אחותה ושרה לה. היא
מעולם לא קיבלה את מה שהיה עליה לקבל. ששת השבטים החשובים - סנהדרין
ומלוכה (יהודה), תלמידי חכמים (יששכר), כהונה (לוי), מלמדים (שמעון) - כל
אלה יצאו מלאה. הוויתור של רחל על יעקב גרר את הוויתור על כל השפע הזה,
ובמקום שישה שבטים מדהימים היא קיבלה רק שניים.
"ויאהב גם את רחל" - רחל הופכת להיות בחזקת "גם". אין מה לעשות, ברית
הנישואין כרותה לאישה הראשונה כי אין כמו אשת נעורים, ואשת הנעורים של
יעקב הייתה ותהיה לאה אמנו, לא רחל. היא שנייה. איזה ויתור נורא.
אחר כך היא רוצה להיות אימא. היא כמעט אימא - והיא לא אימא. בכל חודש היא
מחכה: "אולי אני אימא? אולי אני אימא?" ולא. עקרה. כל הזמן בדרך לטיפולים
ולייעוצים. חז"ל אומרים שהיא חיפשה קמעות וצמחים לפוריות. ולנגד עיניה
לאה אחותה מתעברת שוב ושוב. עוד ילד, עוד ילד, עוד ילד - שישה בנים ובת
אחת. איזה צער.
היא רצה לבעלה, אהוב לבה: יעקב, "הבה לי בנים ואם אַיִן מתה אנֹכי". ומה
יעקב עונה לה? "התחת אלֹקים אנֹכי אשר מנע ממך פרי בטן"?! ורש"י מפרש
פירוש נורא: "ממך מנע ולא ממני. מצטער, רחל! לי יש ילדים, לך אין. זאת
בעיה שלך". כך עונים את המעוּקוֹת? שואלים חז"ל. אישה במועקה, כך אתה
מדבר אליה?
וכשסוף סוף יש לה ילד: "יֹסֵף ד' לי בן אחר", אני רוצה עוד אחד! היא
מבקשת ומתרגשת. והיא שוב בהיריון. "יש לך ילד בבטן אך הוא לא יחיה. הוא
יהיה נפל, לא עלינו", מתבשרת רחל לפי הזוהר הקדוש. "לא, בבקשה, אני כל כך
רציתי עוד ילד לעם הזה", היא אומרת. "ד', תן לילד הזה את הנשמה שלי. אני
מעדיפה למות בלידה".
וכך היה. יום הפטירה, י"א במרחשוון, הוא יום ההולדת של אבא שלנו, בנימין.
הוא נולד ומקבל את החיים שלה. לכן כתוב בתורה "ויהי בהקשֹתה בלדתהּ,
ותאמר לה המיַלדת אל תיראי כי גם זה לך בן". פסוק משונה למדי. באמצע
הלידה הקשה, כשרחל מתכוננת למותה, המיילדת אומרת לה: לא נורא, זה בן זכר.
למעשה המיילדת רוצה לומר לה: בקשתך התקבלה. הילד יחיה.
האם בזה נגמר הצער? לא. שנייה לפני צאת נשמתה, אומר המדרש, היא מבקשת
מיוסף לקבור אותה עם יעקב. בקשה לגיטימית. הרי כל האמהות קבורות עם הבעל.
שרה עם אברהם, לאה עם יעקב, יצחק עם רבקה. אך בקשה זו לא התקבלה, ורחל
נקברה רחוקה כברת דרך.
נגמרו ייסוריה? לא! "רחל מבכּה על בניה". אין לה מנוחה. כל בת שלה, שהיא
רואה בצערה - אין לך בעל, זיווג, שלום בית, פרנסה - רחל מבכה על זה.
האם בזה תמו הייסורים? גם לא. ימות המשיח יפגישו אותנו עם משיח בן יוסף -
צאצא של רחל אמנו. הוא יהיה המשיח הראשון, אך גם הוא יהיה בדרך. הוא
יילחם לנו וייהרג. המשיח הנצחי יהיה משיח בן דוד, מזרע יהודה, בנה של
לאה.
"תפִלה לעני כי יעטֹף" - חז"ל מבארים את המילה "יעטֹף" כ"יאחר". העני
תמיד מגיע מאוחר. כל המתנות כבר ניתנו לכולם, והוא נשאר אחרון ובקושי
נשאר לו משהו. אבל יש דבר אחד שאף אחד לא יכול לקחת ממנו: "ולפני ד'
ישפֹך שיחו". התפילה, זה מה שנשאר לעני שנמצא במצב קיומי של כמעט. כל
הזמן בדרך. התפילה היא שנשארה לרחל אמנו והיא נשארת לנו בלכתנו בדרך.
פורסם לראשונה ב''פנימה''. לרכישת מנוי לחצי כאן