"בנות... דחוף רעיון לארוחת ערב", כותבת אחת החברות בקבוצה העשרים ושלוש שלי בווטסאפ.
בתוך שניות מתקבצים להם כעשרים רעיונות לארוחת ערב. זו הולכת על בשרי כי בצהריים היא מכינה קליל. זו לא נוגעת בבשר והולכת על הבנאלי, "חביתה משעממת" כדבריה. זו הולכת על ארוחת גורמה וההיא מכורה למרקים. יש גם כאלו שמצרפות תמונות ומתכונים ורק אני מביטה מהצד ומוטרדת מעניין אחר, אותו בחיים לא אעלה לדיון. בעוד כל נשות ישראל מתמודדות עם הקושי הגדול לגוון את ארוחות הצהריים והערב, שיהיו מזינות, טעימות, אכילות, משביעות, מתאימות לילדים הקטנים למתבגרים ולבעל, שלא יהיה מסובך מדי אבל מצד שני שיהיה מושקע... אני מתלבטת על ארוחת הבוקר.
נשמע לכן מוזר? בואו ואפרוש בפניכם את המורכבות.
הקורנפלקסים המיוחדים – עוגי, שוגי, ברנפלקס, קקומן חום, קוקומן לבן, כריות נוגט, כריות שוקולד, צ'יריוס דבש, צ'יריוס מגוון, ציפי, מוצי וגוצי.... כעשרים סוגים של קורנפלקסים יקרי ערך מונחים להם אחר כבוד על מדפי הסופר, שמביקור לביקור עולה מחירם עד כדי כך שהיום הוא כמעט ומשתווה לטבעת היהלום של חמותי. קופסאות דחוסות אוויר ממתינות לילדים מלאי אהבת מתוקים שיבואו לקחתם. כמויות של סוכר, קמח לבן, ותעשיית מזון שמעוררת בי תחושת חלחלה. אותם אני מכניסה לבית בשבתות במקרה הטוב וגם אז, לא אומר "ג'ק" וכבר לא ישאר פירור בקופסא. אם תהיתם לעצמכם לכמה ילדים מספיקה הכמות שבבקופסא? אומר לכם בדיוק : לתשעה. וזהו... ( ב"ה)
הקורנפלקס הפשוט- מה אומר לכן? לא זורם לי עניין הקורנפלקס. נכון, הוא ממלא את הבטן, פשוט וקליל לאכילה על הבוקר, מחזיק את השובע עד ארוחת 10 בגן / בבי"ס ואין בו סוכרים (???).... ובכל זאת זה מרגיש לי כאילו אני מאכילה את ילדי בפלסטיק על הבוקר. ראו למשל מה הדבר עושה לשולחן כשהקורנפלקס הדביק נתפס בו... מרגיש לי שזה מה שקורה לקיבת ילדי. אני לא פריקית של בריאות אבל מכל מוצרי היסוד זה הכי פחות מדבר אלי. מה גם שאיך שהוא ארוחת הבוקר הזאת הופכת למלחמה מדי בוקר "אמא, נשפך לי" " אמא , הוא גומר את הכל " "אמא, אין לי כפית " " אמאא, נגמר לי הקורנפלקס ונשאר לי חלב"... "אמא, נגמר לי החלב ונשאר לי הקורנפלקס " עם כמויות החלב שהולכות שם לחינם יותר פשוט כבר לגדל פרה.
ארוחת בוקר קלילה - אני מצאתי את ארוחת הבוקר הקלילה כמוצר המועדף עלי.
תחשבו שאני משוגעת, משועממת או קיצונית אבל יש משהו בארוחת הבוקר הזאת שמעלה בי חיוך ואושר.
על הבוקר, ירקות קצוצים, חביתה חמה, לחם טרי, גבינה, שוקו... כמו פעם, כשהייתי ילדה. לפני עידן ההיסטריה.
אני מקדישה לעניין מקסימום עשר דקות. מי לא יקום מהמיטה לריח אוכל טרי? כשריח החביתות עולה למעלה כל הילדים קופצים מהמיטה ומזדרזים להגיע למטבח. בזה אני חוסכת בכל בוקר חצי שעה של מאבקים עם הילדים ומקדישה את הזמן להכנות. בעשרים דקות הנותרות אנחנו יושבים אל השולחן ואוכלים יחד. כל ילד ( גם הקטנים ) מכינים לעצמם סנדביצ'ים תוך כדי הארוחה ובכך נחסכים לי גם הדיונים העייפים של " מה תרצה בסנדביץ" ? ומאחר ו"עם האוכל בא התיאבון" וקל יותר להוסיף להם ירקות. וכך... בשעה 7:00 יוצאים ראשוני הילדים אחרי שאכלו ושבעו. והכי חשוב, יצאו לדרך בתחושה של "יצאנו לבית הספר" ולא "שתינו בהיסטריה שוקו רותח ונבעטנו החוצה" .
עם סיום אתגרי הבוקר אני רצה עם בנותי לגן ובכניסה יושבים להם סביב שולחן חבורת ילדים עם קורנפלקס בשקיות. יושבים ומפטפטים על ארוחת בוקר ונהנים מזמן רוגע לפני תחילת הבוקר. ביתי הקטנה מסתכלת על החבורה עיניה יוצאים מהחורים... רגע אחרי שאני יוצאת היא אומרת לסייעת בקול שבור " אני רעבה!!!"
לא חלפו עשר דקות וביתי כבר שכחה את אשר אכלה ...
בצהריים אני מגיעה ל הגן והסייעת מזמנת אותי לשיחה. "תראי, אני יודעת שאתם אוכלים בבוקר, אבל אם לא קשה לך, היא מאוד מקנאה. אני אבקש שתשלחי לה שקית קטנה של קורנפלקס כי היא ממש רעבה" . עכשיו אתם מבינים את ההתלבטות שלי? לו הייתי מעלה את הנושא לדיון בקבוצה הייתי כותבת " רעיון לארוחת בוקר בריאה, משביעה, המעניקה תחושת משפחתיות, קלי להכנה וסוגרת גם את הפינה של הסנדביצ'ים והכי חשוב.... שאפשר לקחת אותה בשקית לגן ".... אתגר, הא?? עכשיו נראה אותן מעלות 20 אפשרויות... נו? אני ממתינה...