
כאשר התיישבתי לכתוב על נושא הפחדים, עלו בזיכרוני פחדי ילדותי. מהפחד המשתק שמא אבא ואימא לא ישובו הביתה מהיציאה הזוגית, ועד הפחד ללוות את אחותי הקטנה אל הגן שמא ילדים גדולים ירביצו לי.
נזכרתי בפחד כתוצאה מצפייה בתכנית 'כלבוטק' - שבלילה ייכנס לי עקרב לתוך הנעל, פחד שלא עזב אותי במשך שנים. וגם בפחד מהחושך, שנשאר איתי ברמה מסוימת עד עצם היום הזה. זו רק רשימה חלקית, ושתבינו - אני לא תופסת את עצמי כפחדנית.
בין הורים לילדים
להתמודדות שלנו כהורים עם פחדי ילדינו ישנם כמה מישורים, וקודמת להם השאלה: הרי פחדי ילדיי הם ההתמודדות שלהם, ומה שייכת ההתמודדות שלי עם הפחדים שלהם? ואולי זו בכלל לא התמודדות בשבילי? ובכן, לרובנו זו אכן התמודדות. בין אם הזירה היא יכולת ההכלה שלי את ילדי המפוחד, או הפער בין רצוני העז לעזור לו ולהוציא אותו מהפחד שלו לבין חוסר יכולתי לעשות זאת.
פעמים רבות, כאשר ילד בא ומספר לנו על פחדיו, אנו ממהרים אל הפתרון: "אבל יש לנו סורגים על החלונות, גנב לא יכול להיכנס!", "הנה, אין מפלצת מתחת למיטה, אתה רואה? אין ממה לפחד!" פתרנו את הבעיה.
באמת? לא כל כך מהר... לרוב זה לא עוזר. נכון, אין ערבי בשירותים, אבל בראש שלה יש ערבי בשירותים, ולא תמיד השכל וההיגיון הם הפרטנרים האולטימטיביים לשיחה עם הפחד. זה לא שאין על מה לדבר. אפשר להראות לילד שהבית נעול ואי אפשר לפתוח. כדאי להדליק את האור ולחפש את מה שעושה רעש בארון, ויחד עם זה להיות מוכנה ש... הפחד יישאר. וזה בסדר.
בכדי לתת לילדינו את הביטחון, יש לאפשר להם גם לפחד. פחד משמעותו חולשה, ולהודות בפחד משמעותו להודות בחולשה. כן, אני לא כזאת חזקה, יש דברים שגם אני מפחדת מהם. האם הוריי הגדולים ויודעי הכול יאהבו ויקבלו אותי עם הפחד שלי? עם החולשות שלי? זהו אולי הפחד הגדול ביותר של הילד.
לנרמל את הפחד
האתגר הגדול שלנו כהורים הוא "לנרמל" את הפחד. "זה בסדר שאתה מפחד, כל אחד מפחד ממשהו". אין זאת אלא שהשלב הראשון בהתמודדות שלנו עם פחדי ילדינו - הוא לא לפחד מהפחד.
ברמה המעשית זה יכול לבוא לידי ביטוי במספר דרכים. אפשר לשמוע את התסריט של הילד, את כל כולו. לא להסתפק ב"אני מפחד שנלך לאיבוד". נשאל את הילד: ואז מה יקרה? ואחר כך מה? ואז מה? ומה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? בלי לפחד כלל. בלי רצון לפתור שום דבר. רק לשמוע. לעתים תהיינה לנו הפתעות. כמובן, בלי לעג, זלזול או ביטול של דבריו. כבר הרווחנו את השיחה עם הילד, את הקשר ואת הביחד במקום המאוד בודד של הפחד.
דבר נוסף שעושה פלאות הוא הסיפור. ספרי לילדך את הסיפור שלך. ממה אני פחדתי כשהייתי קטנה, איך התמודדתי, איך זה עבר לי ומה עדיין לא עבר, ועם מה אני מתמודדת היום. כמובן, הכול בהתאם לגיל הילד, וכל אם תעשה בתבונת לבה.
סיפורים, לרוב, מעבירים את המסר טוב יותר מדיבור גלוי. אפשר לעצור במתח ולשאול את הילד: מה אתה היית עושה? איך הייתי יכולה להתמודד עם הפחד? כך הילד הופך ממפחד, מקטן - ליועץ, למוביל דרך, לאחד ששואלים את דעת
דרך נוספת לעזור לילד לגלות את דרכו בהתמודדות היא לשאול אותו האם כבר קרה לו פעם שהוא פחד ממשהו וזה עבר, והוא התגבר. לפתע הילד יספר לך את הדרך שלו בהתמודדות עם פחדים, דרך מוכחת שמתאימה לו. ההתפעלות שלך מהדרך שלו ומההתמודדויות שכבר צלח יכולה להאיר אותו ולהאיר לו ש...רגע, בעצם אני יודע, בעצם אני יכול.
וברמה המעשית -
עד כמה ללכת עם הפחד של הילד? עד איזה גיל להדליק לה את האור בחדר, כי היא מפחדת להיכנס אליו בחושך? עד מתי אלווה אותו לחוג שנמצא חמש דקות הליכה מהבית? מתי כבר נזכה לסיים לילה בלי נספחים שהגיעו אחרי חלום מפחיד?
כמו בעוד תחומים בחיים, אנחנו צריכים לנוע בין שני קצוות: מצד אחד לשמוע את הילד, להכיל את פחדיו, להיות איתו בסרט שלו, ומצד שני להאמין בו שיש לו את היכולת להתגבר, שהוא יכול. לא להיכנס לסרט שלו עד הסוף וללוות אותו לשירותים עד הבר מצווה.
יהי רצון שנזכה "לא להתפחד כלל", ולהאמין בבורא עולם שהוא נמצא, משגיח, אוהב, ולהאמין בכוחות שנטע בנו ובילדינו.
פורסם לראשונה ב''פנימה''
לרכישת מנוי לחצי כאן