כמובן, נשתדל שלילד יהיו ימים נעימים ושעות טובות, אבל לא נוכל לדאוג לכך באופן בלתי פוסק. השאלה היא איך מתמודדים כאשר משהו בסרט לא כה פסטורלי. ואין מה לעשות, יש בחיים גם צדדים כאלה.
אני זוכרת שאחד הנכדים שלי הלך עם אביו לטיול על גשר הירקון, ליד קניון איילון. הם צעדו על הגשר, והאב סיפר לילד: אתה יודע, פעם היה כאן אסון, ואנשים נפלו למים כי הגשר לא היה בטיחותי. הילד הקשיב וענה: וואו, ואז קרה להם נס והם עלו בחזרה?
פחד מהפחד
כשילד מעלה בפנינו פחד או חשש מסוים, ההורה - שאולי חרד בעצמו - מיד ינסה להרגיע ולומר אמירות כמו "מה פתאום, הכול בסדר" או "מה עולה על דעתך? הרי זה לא הגיוני", או משהו בנוסח "תמיד נשמור עליך". העיקר מבחינת ההורה הוא לסתום את המחשבה או האמירה של הילד. מרוב פחד מהפחד, מרוב פחד מהכאב, אנחנו מיד מזריקים חומר הרדמה, כי העיקר הוא שהילד לא יהיה במצוקה. אבל פעמים רבות דווקא ה"סתימה" הזאת יוצרת מצוקה גדולה יותר או פחד גדול יותר.
במצב קשה, הילד צריך להתחבר לצד של היכולת וההתמודדות. אולם הוא יכול לעשות זאת רק אם ההורה לא נבהל, אלא להפך, הולך עם הילד למקום הפחד ומגלה יחד איתו כוחות נפלאים של התמודדות, אמונה ושלווה. כך הילד מתחבר בעצמו ליכולות הרגשיות הנכונות שלו ולא לכיוונים המתוסבכים.
הילד יכול להתמודד
הדברים נכונים ביחס לכל חרדה ולכל קושי, גם ביחס למצב הביטחוני. אם הילד חרד מאזעקות באזור הדרום, למשל, הדבר הטוב ביותר לעשות הוא קודם כול להשקיע בעבודה פנימית. לא להיגרר לרחמנות ולחרדה בגלל החרדה של הילד, אלא לפעול ממקום מלא אמון ואמונה. הרי תושבי הדרום עוברים תקופות שהן באמת לא קלות, גם בשביל ההורים וגם בשביל הילדים. צריך לשתף את הילד באמת ולשוחח איתו על איך מתמודדים.
תחילה צריך לעסוק ביחד בהשתדלות בדרך הטבע (להיזהר, לשמור על הוראות פיקוד העורף, ללמד את הילדים איך להתנהג כשיש אזעקה). במקביל לכך יש לדבר עם הילד על אמונה. עיקר האמונה שלנו צריך להיות שאבינו שבשמים הוא אבא טוב ומיטיב, וכל מה שהוא עושה לנו מגיע מתוך חסד ודאגה למה שבאמת נכון בעבורנו. אנחנו לא מבינים בחשבונות שמים ויכולים רק להתפלל ולבקש. ומעל הכול, האמונה אינה רק בבורא אלא גם בברואיו – אמונה שהילד שלנו יכול להתמודד עם קשיים, להתפתח דרכם ולהיות אדם מחושל, חזק ומאמין יותר.
פורסם לראשונה ב'פנימה'
לרכישת מנוי לחצי כאן