'לקראת שבת', שלמה כ"ץ
בעשרים השנים האחרונות, הדמות המשפיעה ביותר על המוזיקה היהודית אינה בין החיים. בלי להופיע, בלי להקליט שירים ובלי להוציא דיסקים, ר' שלמה קרליבך הוא היוצר הנוכח ביותר בשוק החסידי: כמנוע רוחני שמלמד על משמעות הניגון ומפיח בו רוח ונשמה, וכמובן גם כמלחין פורה ובעל רפרטואר אינסופי של להיטים.
בפועל, איך מתנהל עולם שניזון באופן משמעותי מר' שלמה, אבל לא יכול לבקש ממנו שילחין לו שיר או יקליט איתו דואט? הרב קרליבך ממשיך לחיות אחרי מותו בשתי דרכים: עיבודים חוזרים ונשנים לשיריו המפורסמים, והקלטת לחנים שעדיין לא התפרסמו. בעוד רבים וטובים מכל המגזרים והז'אנרים, מהמוזיקה החסידית האותנטית דרך החזנות ועד הרוק הישראלי, הולכים בדרך הראשונה – שלמה כ"ץ בוחר בשנייה. כאמור, הרפרטואר של ר' שלמה הוא אינסופי, ומפעל חייו של כ"ץ הוא חיפוש אחר הניגונים הלא-נודעים מתוכו, כאלה שלא זכו לפרסום ואפילו לא יצאו לאור, ומסירתם לציבור הרחב. גם אם לא שמעתם על הפרויקט, כמה מתוצאותיו (“בורא עולם בקניין", “ניגון נשמה" ועוד) כבר חדרו אליכם לראש, לאוזניים, לגיטרה ולרחבת הריקודים בחתונה.
עכשיו, במלאות עשרים שנה לפטירתו של הרב קרליבך, כ"ץ מוציא עוד אלבום חדש-ישן. חדש או ישן? מבחינת ההיכרות של הקהל עם הלחנים זהו אלבום חדש, אבל מבחינת הסגנון – לא השתנה הרבה. כ"ץ, בענווה גדולה, אינו מנסה להטביע חותם מוזיקלי אישי בשירים, ושומר על האופי הקרליבכי המקורי והמוכר (ואולי הוא פשוט תלמיד מובהק שירש מרבו את האופי והסגנון).
בשונה מהאלבום המצליח שהוציא עם חיים דוד ואהרון רזאל, שם ניכרה הנגיעה הרזאלית בעיבודים, כאן קל לדמיין את הרב קרליבך שר במקום קולו הצעיר של כ"ץ. זה כמובן לא אותו דבר, העיבוד המוזיקלי עשיר קצת יותר מההקלטות הישנות עם הגיטרה, אבל הסגנון עדיין פשוט, צנוע וקליט.
אז האם להגדיר זאת כהתחדשות או כשימור של העבר? והאם ר' שלמה עצמו היה רוצה שישמרו על הסגנון שלו, או מעדיף ריענון והליכה למחוזות מוזיקליים אחרים? כך או כך, "לקראת שבת" יתקבל בברכה אצל חובבי הז'אנר הקרליבכיסטי, ובנוסף - אם "אז ירננו" ו"בואי בשלום" יצליחו להחליף את הלחנים הקבועים (שכבר מתחילים למצות את עצמם) בקבלת שבת בנוסח קרליבך, אין ספק שהרווחנו.