עמיר בניון לא יפסיד הרבה מביטול ההופעה שלו בבית הנשיא או מהגינויים מכיוונים שונים של שירו החדש "אחמד אוהב ישראל". זו לא הסערה הראשונה שפורצת סביב התבטאויות של היוצר והמבצע המחונן והאהוב, ונראה שלמרות ההתקפות עליו משמאל ואולי גם בזכותן - הפופולריות שלו רק גוברת.
לגופו של השיר שעליו יצא הקצף יש לומר קודם כול שהלחן שלו, לטעמי לפחות, אינו בין הטובים שיצר בניון. כיצירה מוזיקלית השיר הזה לא יתפוס גם משום שהוא בוטה מדי. הקהל הישראלי מוכן לקבל נגיעות פוליטיות עדינות בתוך שירים אבל בדרך כלל אינו אוהב שירים עם מסרים פוליטיים בוטים, לא מימין ולא משמאל. בחינה עניינית של מילות השיר מגלה שהן מבטאות היטב את רגשות התיעוב והזעם שראוי לכל אדם מוסרי לחוש כלפי אותן חלאות אדם מסוגם של טובחי המתפללים בבית הכנסת בירושלים או חותכי החבל שהפילו את נתנאל עראמי מגובה הבניין אל מותו. לגבי השאלה האם השיר מכוון כלפי מחבלים בלבד או שהוא מכוון כלפי ערבים בהכללה גורפת, ייתכנו פרשנויות שונות ולא ברור למה התכוון המשורר. אמנם אסור להכליל ולהפוך כל ערבי למחבל, אבל גם אסור לשכוח שמאחורי פוליטיקאים תומכי טרור מסוגה של חנין זועבי עומדים רבבות מצביעים, כך שלא מדובר במפגעים בודדים אלא בציבור רחב שתומך במעשיהם. בהופעתו בכפר קאסם לא מזמן פנה הנשיא רובי ריבלין אל קהל שומעיו בקריאה לגנות את הטרור. בינתיים אין תור ארוך של ערבים אזרחי ישראל שמבקשים להיענות לקריאה.
אפשר אולי להבין את הנשיא רובי ריבלין שחושש כי מתן במה לבניון בבית הנשיא ימים ספורים לאחר הסערה עלול להתפרש כתמיכה פסיבית בשיר על פי פירושו המכליל. אפשר להבין, אבל לא להצדיק. ציבור בוגר וחכם אמור להבין שהופעה של זמר שנקבעה מזמן אינה מתן הכשר או הסכמה לכל התבטאות שלו. גם אי אפשר להימלט מן התחושה שרק התבטאויות מימין נענות בסנקציות מהסוג הזה, בעוד התבטאויות בוטות של אמנים שמאלנים זוכות תמיד למטריית הגנה בשם חופש הביטוי וחופש האמנות. לכן טוב עשה השר אורי אורבך שהודיע על היעדרות מהטקס בבית הנשיא וגם הלך לשמוע הופעה של הזמר בתל אביב בעיצומה של הסערה התקשורתית.
לכל זועקי החמס נגד השיר של בניון כדאי להזכיר כיצד נראית במבט כולל מערכת היחסים בין יהודים לערבים בארץ ישראל. באופן כללי ברור שהצד התוקף הוא הצד הערבי, שמוציא מתחת ידיו מאות פשעי שנאה, פיגועים וניסיונות פיגוע נגד יהודים מדי שנה בשנה. ההתבטאויות בצד הערבי בוטות עשרת מונים, ולהסתה שיוצאת מהמסגדים יש מחיר דמים ברור ומוכח. למרות זאת, השיח הציבורי והפוליטי ורשויות אכיפת החוק עוסקים בעיקר בהסתה וגזענות בצד היהודי. אולי הסיבה לכך היא שבצד הערבי יש מעשים חמורים הרבה יותר לטפל בהם. אבל אסור לשכוח שלא מעט מהמעשים הללו מושפעים מהתבטאויות מסיתות.
משגיחי הכשרות שרוממות הדמוקרטיה הנאורה בפיהם נוהגים להזדעזע מפעם לפעם בגלל גילויי "גזענות" בחברה הישראלית. האמת היא שלא מדובר כלל בשנאה גזענית אלא בשנאה טבעית כלפי אויב שמאיים עלינו או כלפי מי שמזדהים עמו ותומכים במעשיו. הציבור היהודי אינו שונא בני עמים אחרים, אבל הוא מתייחס בחשדנות כלפי מי שנתפס בעיניו כאיום, בדרך כלל בצדק.
נשיא המדינה טועה אם הוא חושב שדרכו הפייסנית כלפי הערבים תביא להרגעת המצב. את הטיפול בטרור ובחממות שמגדלות אותו יש לעשות לא בפייסנות המתפרשת כחולשה אלא בעוצמה ובתחבולות, על ידי כוחות הביטחון והמשטרה בשיתוף מערכת המשפט. בינתיים מצופה מנשיא המדינה לתת את דעתו על חיזוק העוצמה וכוח העמידה של הציבור היהודי הנתון תחת מתקפת טרור מתמשכת, במקום לצאת מגדרו בעמידתו על משמר כבודו ורווחתו של הצד הערבי.
להגיע מוכנים לבחירות
ייתכן שדווקא החלטת בית הדין של הליכוד השבוע היא שתסמן את תאריך התפוגה של הקואליציה הנוכחית. לאחר שראש הממשלה החליט להקדים את הפריימריז לראשות הליכוד, הצליח משה פייגלין להעביר בבית הדין החלטה שתוצאות הפריימריז שיתקיימו בינואר יהיו בתוקף רק למשך תשעה חודשים. אם נתניהו לא רוצה שהמאמץ והמשאבים שיושקעו בהשגת ניצחונו הצפוי ירדו לטמיון, יהיה עליו לקיים בחירות לכנסת בתוך פחות משנה מהיום.
תוצאות הסקרים המחמיאות יוצרות תחושה שמפלגת הבית היהודי היא האחרונה שצריכה לחשוש מפני הקדמת הבחירות, שעשויות לחזק משמעותית את כוחה האלקטורלי ולהפוך אותה למפלגה השנייה בגודלה בישראל. אך האמת המוסתרת מעיני הציבור היא שהבית היהודי אינו ערוך עדיין לבחירות בגלל המחלוקת הקשה בין שני מרכיביו – הבית היהודי בראשות בנט והאיחוד הלאומי בראשות אורי אריאל. שני הצדדים אומרים שהם מעוניינים להמשיך ברשימה משותפת, אך מעבר להסכמה בסיסית זו ישנן מחלוקות שטומנות בתוכן פוטנציאל של פילוג מחודש. לפילוג כזה ולהשמצות ההדדיות שבדרך הטבע מתלוות אליו עלול להיות אפקט של פגיעה במומנטום החיובי שבו נמצאת המפלגה מאז הבחירות. וכשנכנסים אל תוך סחרור שכזה, איש אינו יודע להעריך מראש את גודל הנזק.
שורש הבעיה היא תחושת שיכרון כוח מסוימת שקיימת בבית היהודי, ויוצרת שם תחושה שלאיחוד הלאומי אין ציבור שעומד מאחוריו ולכן אין צורך להמשיך לתת לו את חלקו, במסגרת מיזוג מלא בין המפלגות או במסגרת רשימה משותפת לשתי המפלגות. בבית היהודי החליטו להעביר חוקה שהופכת את יו"ר המפלגה לשליט כמעט יחיד במפלגתו, ובכך הפכו את המיזוג בין המפלגות לכמעט בלתי אפשרי. גם ההנצחה של שיטת הפריימריז על ידי החוקה החדשה פוגעת בסיכויי האיחוד, משום שלמרות מעלות השיטה - אין ספק שיש לה גם חסרונות בולטים שיכולים להצדיק את סירובו הגורף של אורי אריאל להתמודד במסגרת השיטה הזאת. נכון יותר היה לאפשר התמודדות בשני מסלולים מקבילים, כשחלק מן הרשימה נבחר בפריימריז וחלקה האחר בגוף בוחר קטן הרבה יותר, כזה שההתמודדות על תמיכתו אינה כרוכה בהוצאות שרק בעלי אמצעים או מי שנתמכים על ידם יכולים לעמוד בהן.
לאגף הליברלי בציונות הדתית יש נטייה לזלזל בכוחו של האגף היותר תורני וימני. אבל כאשר שני המחנות הללו התמודדו זה מול זה המציאות טפחה על פניהם והאיחוד הלאומי זכה בארבעה מנדטים לעומת שלושה בלבד של הבית היהודי. אין ספק שמאז בואו של בנט האגף הליברלי התחזק, אבל גישה מתנשאת ומזלזלת שלא נותנת לזולת את מקומו הראוי תפגע בגורם האחדות, שבלעדיו יהיה קשה לנצח בבחירות. שקט פנימי בתוך הציונות הדתית הוא קודם כול אינטרס של בנט וסביבתו, ובלעדיו הציונות הדתית עלולה להתפלג וההצלחה שמבשרים הסקרים עלולה להתנדף.
לכן חשוב מאוד למצות במהירות את הדיון על אופן הרכבת הרשימה המשותפת, ולא פחות חשוב – על דרכה האידיאולוגית בנושא המדיני ובנושאי החקיקה הדתית. כל עוד לא הושגה הבנה, הציונות הדתית למרות הסקרים המחמיאים עוד לא מוכנה לבחירות.
לתגובות: [email protected]