ביחסי הגומלין שלנו עם ילדים קורה שכאשר אנו מתכוונים להבהיר דבר מה, זה נשמע באוזניהם כהערה ביקורתית. ההבדל בין להאיר ולהעיר הוא באות אחת בלבד, ובכך טמון כל ההבדל.
באופן דומה, המלה הערכה יכולה לרמז על ביקורת או על הערצה. ההבדל מתבטא באינטונציה שלנו, כמו גם במה שהילד שומע. כדי לשפוך אור על ההבדלים הקלים האלה, עלינו לשאול את השאלות הנכונות.
מדוע ילדים רגישים במיוחד לביקורת? מה יקל עליהם לקבל אותה? מתי הם ישמחו בעצם לקבל אותה? מתי מסוגלים הילדים להבחין בחסרונותיהם ובשגיאותיהם? מה צריכים המבוגרים לספק לילדים כדי שההערות שלהם יתקבלו כהארות?
יכולתו של הילד לראות את שגיאותיו, את חסרונותיו ואת כישלונותיו היא פרי של תהליך ההסתגלות, אחד מתהליכי המפתח במתן עזרה לילדים לפתח את התכונות שמבוגר זקוק להן. היכולת ללמוד מטעויות, להתגבר על ליקויים, להגיב באורח גמיש ולהתאושש מאובדן צומחת דרך התהליך ההסתגלותי. תהליך זה אורך שנים, ולדרך שבה המבוגרים פועלים הדדית עם הילדים יש תפקיד מכריע אם התהליך ינוע קדימה או ייתקע.
מה שומע הילד?
קשה מאוד לילדים לראות את שגיאותיהם משום שהם כל כך רוצים להיות טובים, להשביע את רצוננו, לעמוד בציפיותינו. כשאנו מתקנים אותם או מותחים עליהם ביקורת, הם חווים זאת כאיום על היחסים איתנו. ביקורת רבה מדי עלולה להפעיל אצל הילד מנגנוני הגנה וליצור גישה של "לא אכפת לי".
אצל ילדים צעירים הכול כרוך בהיקשרות. בדומה למכשירי מכ"ם, הם קולטים אינסטינקטיבית את המלים, את המבט בעינינו, את הבעות הפנים ואת שפת הגוף שלנו כסימנים לכך שהם מצויים או אינם מצויים בהיקשרות בטוחה עִמנו. האם הם עומדים בציפיותינו? האם הם עדיין שייכים לנו? האם אנחנו עדיין אוהבים אותם? האם אנחנו עדיין מקבלים אותם? האם אנחנו עדיין נאמנים להם? האם הם עדיין חשובים בעינינו? אלה הדברים החשובים ביותר לילדים ולפיכך, בהתאם לרגישותו של הילד, קשה להם לשמוע את ביקורתנו.
ברבות הימים, ככל שהילדים מתבגרים ונעשים יותר סתגלניים, קל להם יותר לקבל תיקון או ביקורת. כשהילדים מפתחים סדר יום משלהם ורצון להשתפר ולהוסיף דעת, כך הם פחות חשים את הדחף לפעול כדי להשביע את רצוננו ונוטים יותר להשיג את היעדים שלהם עצמם. או אז הם אפילו יכולים לבקש את דעתנו ואת ביקורתנו, מפני שהמשוב שלנו אכן יהיה מאיר ומועיל בעבורם.
אם אנחנו, ההורים והמחנכים, נדע לקרוא את האותות של צמיחת ההתבגרות אצל הילדים ואם נהיה מוכוונים לפגיעוּתם, יהיה ביכולתנו להתאים את תגובותינו בצורה הולמת לכל ילד וילד.
אם אנחנו מסתבכים בתקריות יומיומיות ומנסים לתקן את הילד ולבקר אותו כאשר הוא פגיע יתר על המידה, אנחנו משחיתים את ההֶקשר שמעניק לנו את הכוח לעזור להם לגדול. אם התסכול, חוסר הסבלנות והכעס שלנו משתלטים עלינו, מוטב לעבור לסגנון "הורוּת והוראה מינימליות" עד שנחזור אל האיזון ואל קור הרוח שלנו.
להט הרגע לעולם אינו הזמן המתאים למתוח ביקורת על הילד, ברגע זה עלינו להרהר יותר דווקא במה שאסור לנו לומר, כדי שלא נגרום לילד לסגת מתוך מסגרת היחסים שלו עמנו. המסגרת הטובה ביותר להשמיע ביקורת היא מסגרת היחסים, אז יש לנו את הסיכוי הטוב ביותר להעביר את המסר שלנו מתוך אהבה וחמלה.
פורסם בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן