גם היום, כאישה בוגרת וכאימא, אני עדיין מרגישה כמו ילדה כשההורים שלי בסביבה, ואני לא מתכוונת לנושא הפינוק. על הדמיון הזה מזמן ויתרתי. לבוא להורים לשבת, להתפנק, לאכול טוב, לישון עד מאוחר בבוקר כשאימא מתנדבת לשמור לי על הקטנים, להישאר לעוד לילה... בילד הרביעי המציאות טפחה על פניי.
נכון, האוכל נהדר והמיטות מוכנות וריחניות, אבל כל השבת אני עומדת על המשמר, חוזרת להיות אותה ילדה קטנה שכל כך חשוב לה מה הוריה אומרים עליה ועל הילדים שלה ועל בעלה. רוצה מאוד להיות ילדה טובה. אז אני מושכת בחבל השליטה והדבר היחיד שברור שקורה הוא שפתאום הילדים מתחילים נורא להשתולל.
לפעמים אני עוצרת את עצמי ושואלת: מה קורה איתך? לא גדלת? לא התבגרת? את יודעת מי את ומי בעלך ומי ילדייך. זה לא מספיק? לא. כי אם וכאשר מילת ביקורת נשמעת או נרמזת, הילדה הקטנה שבתוכי ננזפת ונעצבת.
כולנו זקוקים למילים טובות ולחיזוקים. מילים שיזכירו לנו מי אנחנו, ומי אנחנו יכולים להיות, וכמה אנחנו נחוצים ומשמעותיים בעולם, וכמה אנחנו אהובים. טוב לנו להיות מוקפים באנשים שמאמינים בנו, בסביבה כזאת אנחנו פורחים. וכדי שלא נחטא בזחיחות הדעת חלילה, ובגלל שאדם אינו רואה את נגעי עצמו, נדרש מאיתנו גם חשבון נפש אשר דורש אומץ וכנות, להתבונן ולראות מה "לא עובד" בחיינו, במה אנחנו רוצים להתקדם ולעשות שינוי. ביקורת. השאלה היא מהו המינון.
רבים מאיתנו מבקרים את עצמם ואת זולתם רוב הזמן, אך לעתים נכנסות פה ושם מילים טובות ומחזקות. ר' נחמן אומר לנהוג בדיוק ההפך: על כל כף של התעוררות, קערה של התחזקות. על כל כאפה שמעוררת אותי לתיקון, על כל כף של ביקורת, יש לקחת קערה של אמונה, אהבה והערכה. זה מינון נכון ומצמיח, ביחס אליי וביחס לילדיי.
אני אצמח מביקורת רק אם אהיה עטופה בשכבות של קבלה ואהבה, וכן גם ילדיי וכל שכן בעלי. המושג "ביקורת בונה" יכול להתקיים רק בתנאים אלה, בהם הביקורת מהווה אחוז קטן מהכלל. הביקורת היא כמו מלח - כפית לסיר משבחת את התבשיל, אך קצת יותר מדי מלח והוא יהיה בלתי ניתן לאכילה. יהי רצון שלא נקדיח את תבשילנו. אמן.
פורסם לראשונה ב''פנימה''
לרכישת מנוי לחצי כאן