לקנות פיסת זוגיות
לקנות פיסת זוגיות צילום: פנימה

"שלום, מדברים ממרפאת השיניים של ד"ר טובי. אני מזכירה לך שיש לנתנאל תור מחר בחמש ורבע. את זוכרת?" האמת שהיא לא זכרה. אבל היא הבטיחה למזכירה הלקונית שהם יתייצבו בזמן. ליתר ביטחון היא תפתח את היומן ותסמן גם שם, ואפילו תעשה לה תזכורת מצפצפת בנייד. עד שהם השיגו את התור הזה היא לא מתכוונת לשכוח אותו. 

איפה היא הניחה את היומן? הנה. היום י"ג או י"ד? אם אין איזה יום הולדת קרוב או מסיבת ראש חודש בגן - היא פשוט לא מאופסת על התאריכים, טוב שיש שבת כדי לזכור איזה יום היום לפחות.

עוד שבוע יום הולדת! לה, לעצמה. ממש ככה. הנה, כתוב ביומן. זו באמת הפתעה. בדרך כלל היא זוכרת מצוין את יום ההולדת שלה, והוא תלוי מולה באופק, מתקרב ובא. השנה - כנראה שעם כל הבלגן של הדירה, והסיפור עם נתנאל והטלפון ההוא מהביטוח, ערבבו אותה לגמרי, עד שהיומולדת טושטש לו באופק ופרח לגמרי מזיכרונה.

יומולדת. איזה כיף. היא תהיה בת שלושים וארבע. שלושים וארבע? פתאום זה נשמע לה עייף קצת, אפור ומבוגר. מתקרב מדי לגיל ארבעים. שטויות, היא מחקה את המחשבה האחרונה, והלכה לבדוק מה מצב הגופיות והגרביים בבית. אם כבר היא נוסעת מחר לעיר - היא תנצל את זה לקניות ולסידורים. הזדמנות של ממש.

המספר שלושים וארבע נתלה בחגיגיות מול עיניה, הספרות היו עשויות בלונים ופרחים. ככה באמצע ארוחת הצהריים או השכבת הילדים היו פורחות מול עיניה, ממתיקות לה ציפייה. ערב בוקר וצהריים. שיוויתי לנגדי תמיד. 

אלון נוסע מחר לירושלים! הבזיק בה פתאום בין הקפל המתגהץ לצווארון המולבן. מחר הפגישה שלו עם הביטוח והוא נוסע. כשהיא תגמור עם המגהץ היא תכין לו רשימת קניות, את שני המכתבים שצריך לשלוח, ושיחליף את החולצה של איתי שכבר חודשיים מחכה לנסיעה לירושלים. טוב שהמוכר הסכים להאריך לה את זמן ההחלפה. היא התקשרה במיוחד לבקש, הסבירה שהם גרים רחוק ושהיא הימרה על מידה לא נכונה לילד. השלושים וארבע בהק בעדינות מולה, עטוף הילה רכה. אלון בטוח גם יקנה לה מתנה מחר. בסיבוב הארוך שלו בעיר הוא יחפש לה משהו, ישקיע לה ויקנה. לפחות כמו השרשרת המעוצבת שקנה בשנה שעברה.

זה חיכה לה על הכרית. מתנה עטופה בנייר אריזה מנוקד ועליו פתק קטן בכתב היד המשורבט שלו. בסקרנות היא מיששה את החבילה, מנסה לנחש על מה מעידים הגודל והמרקם. זה לא ספר. כבר טוב. אולי...? היא רפרפה על המילים בפתק וקרעה את העטיפה.

מפה.
זה מה שהוא קנה לה. מפה. 
מפה סינתטית מכוערת בצבע ירוק חולני. דוחה כתמים! הבהיקו אותיות גדולות על אריזת הניילון. לא כתמים, חשבה לעצמה. פשוט דוחה. 

היא חשבה שהיא מדמיינת, שזה לא אמיתי. היא בדקה שוב בתוך העטיפה לראות אם יש איזו קופסת תכשיט קטנה שמסתתרת בפנים, או איזה שובר מתנה לרשת גדולה, שום כלום. הנייר המנוקד היה קרוע וריק, מלא רק באוויר. היא בחנה את המפה דרך הניילון במבט מעמיק, אולי הצבע האמיתי נראה יותר טוב מהתצלום על האריזה. אבל ההתעמקות בירוק הסינתטי הזה רק עשתה לה יותר רע. 
מפה.

דמעה קטנה אחת טשטשה לה לרגע את שדה הראייה ומילאה לה את כל האופק. מחקה משם את כל הבלונים והפרחים. היא מחתה את הדמעה מהר והרגישה טיפשה. היא כעסה על עצמה, הרגישה גרועה שככה היא מגיבה בגלל איזו מתנה טיפשית. שככה היא תלויה במה שמכיל נייר האריזה המנוקד.

היא הניחה את המפה ואת הנייר הקרוע במרחק מה ממנה, ובחנה שוב את הפתק. אלון שלה פישל בגדול עם המתנה, אבל אולי לפחות הפתק ימתיק במשהו. היא ניתחה את המילים, חיפשה בין השורות, ביקשה ללִבה כמה מילים חמות, מרגשות ועמוקות במיוחד, כמו אלו שכתב לה במכתב הבלתי נשכח ביום הנישואין העשירי שלהם. מילים עוצמתיות כאלה. אבל מהפתק היה נראה שהוא מיהר. איחולים שגרתיים כאלה. כמה שורות קצרות בכתב גדול, שייראה שהדף מלא. 

גל חום כבד הציף אותה. הוא עבר לה לגרון, חנק אותה קצת ואז התחיל לטפטף החוצה. היא מיהרה לשירותים. לא רצתה שאלון ייצא מהמקלחת ויראה אותה ככה. עדיף שתבכה לה שם בשקט.

והיא בכתה. חנקה את הבכי ולאטה אותו בשקט אל הטישו. בכתה שככה היא מגיבה, בכתה שככה היא נראית ביום ההולדת שלה, בכתה שהיא לא מסוגלת להעריך את המאמץ של אלון, בכתה שהיא מרגישה כזאת קטנונית ותלותית, בכתה שהיא בוכה. היא לא הרגישה כמו בת שלושים וארבע, היא יותר הזכירה לעצמה את הבכי המתוסכל והמתפרץ של בת השש שלה, שהייתה בטוחה שהיא מצטרפת לנסיעה של הגדולים לשבת לסבא וסבתא והתבדתה. 

היא חיכתה קצת שהדמעות יתייבשו והנפיחות בעיניים תרד. לפי הקולות אלון כבר יצא מהמקלחת והוא בסלון. היא התגנבה בשקט אל האמבטיה, שוטפת את פניה, מעלימה ראיות. לבשה מול הראי חיוך גדול ככל שיכלה עד שכאבו לה שרירי הלחיים. זהו, עכשיו היא בת שלושים וארבע, שמחה וקלילה. 

"אלון, תודה רבה על המתנה, באמת תודה!" היא אמרה לו תוך כדי שהיא סידרה את הבגדים בארון. העדיפה לעמוד בגבה אליו, לא להסתכן בשובן של הדמעות. אלון לא ידע בכמה מאמץ עלה לה המשפט הזה, שיהיה כן, ולהאמין בו באמת, ושהקול שלה לא ירעד.

למחרת היא מצאה את השקית. ניילון מרשרש מהסוג הפשוט. בטח הוא קנה את המפה באיזה בזאר מזדמן. בפנים היא מצאה את החשבונית והקבלה. מאה וחמישים שקלים. מילא הוא היה מבזבז על המפה הנוראית הזו ארבעים שקלים, כמו שהיא היתה אמורה לעלות. אבל מאה וחמישים? לא מספיקה הבחירה הגרועה הזו, עוד עבדו עליו והוא שילם פי שלושה ויותר? הוא לא יודע כמה אמורה לעלות מפת טרילין? תמים עם קבלות. זה המשפט שעלה לה בראש.

רגע, אם יש קבלה היא יכולה להחליף! לפחות היא תעשה משהו מועיל עם הכסף הזה. אין לה מושג מה יש בחנות הזו, אבל אם זה באמת בזאר אז אפשר לקחת כמה חליפות טרנינג לקטנים, זאת תהיה מתנת יומולדת קצת יותר שימושית מהירוק הירוק הזה. אין סיכוי שהיא תשתמש בה. בחיים היא לא תפרושׂ את החולני הזה באמצע הבית שלה. אולי היא תשמור את זה בתור מתנה למישהו? חנוכת בית או אירוע דומה? היא פסלה את הרעיון, אלון ייעלב.

המפה נחה לה מול העיניים שבוע תמים. היא לא העזה להכניס אותה למגירת המפות. זה היה מכריז עליה כבת בית, רצויה ושייכת. והיא לא הייתה. גם להכניס אותה למדף המתנות לא היה שייך. היא כבר החליטה שזה מעליב מדי. המפה נדדה ללא מנוח. וכל פעם שהיא נתקלה בה היא חשה התכווצות בבטן. נזכרת בבכי ההוא בשירותים. המתנה הזו שקלקלה לה את הערב של יומולדת שלושים וארבע. 

את הקבלה שמצאה היא שמרה עמוק עמוק בארנק שלה. אולי היא בכל זאת תחליף? על הקבלה מופיעה הכתובת של החנות. היא תמצא לה סיבה טובה ותיסע ליום סידורים בירושלים. נכון שזה פרוצדורה, נכון שכל נסיעה כזו מחושבת אלף פעמים. אבל עצבנה אותה המפה הזו. והעצבנות הזו הייתה שווה לנסיעה משוגעת כזו. 

אם היא הייתה מספרת את זה לקרן, בטוח קרן הייתה שולחת אותה להחליף מיד. קרן ישירה כזו, דוגרית ואסרטיבית. היא לא הייתה מתבלבלת ומיד הייתה אומרת לבעלה ש"תודה, אבל זה לא הטעם שלי, אני אחליף". וזה היה נשמע טוב ופשוט שבטח הוא אפילו לא היה נעלב. אבל היא לא קרן, והיא לא מסוגלת. היא ניסתה לדמיין אך היא הייתה אומרת משפט כזה לאלון, והפסיקה עוד באמצע הניסיון. היא דמיינה את אלון מסתובב ברחובות ירושלים מותש ועמוס שקיות, מחפש אחרי כל הפריטים שהיא ציינה ברשימת הקניות. נדחס ברכבת הקלה כדי להגיע לחנות של החולצה של איתי, נכנס למשרדי הביטוח לפגישה המכרעת ההיא, חוזר חזרה למרכז העיר לחפש לה מתנה, ומביט כל הזמן בלחץ בשעון.

הוא צריך להספיק לחזור לחניה של הרכב בזמן, ולהגיע הביתה למנחה וערבית. ובתוך כל הקלחת הזו הוא חיפש משהו לשמח אותה. חיפש משהו שעוד לא קנה אף פעם, משהו מקורי. והוא התעכב עד שיארזו את זה יפה, והספיק לחפש בבית פתק כשהיא לא ראתה והוסיף כמה מילים מהלב. וככה היא מגיבה.

באמת שהיא הרגישה מטופשת.
אבל היא רוצה להחליף! שיגע אותה בזבוז הכסף הזה על משהו כל כך חסר תועלת. אם רק אלון היה חושב כמה דברים אפשר לקנות לה במאה וחמישים שקלים. מטפחת מעוצבת איכותית או אפילו שתיים אם מוצאים במחיר טוב. שרשרת ועגילים, תיק צד מושקע, נעליים יפות, בושם קטן. כמה אפשרויות יש. כמה דברים אפשר לקנות במאה וחמישים שקלים!

עברו עוד יומיים שבהם היא העבירה את הירקרק הנוראי הזה לפינות אחרות, להעניש אותו קצת, שירגיש לא בנוח אצלה בבית. להסיט לה אותו מהעיניים. למרות שפתאום הוא היה כבר פחות עוקץ ופחות מכביד. הירוק הזה נצבע קצת בגוון אפרורי, של חצי אדישות. שיישאר על המדף וזהו. גם ככה עוד שלושה ימים עובר תאריך ההחלפה. רגע, שלושה ימים! אז אולי היא תיסע מחר וזהו?

היא נטלה את האריזה לידיה. מחליקה באצבעותיה לאט על הניילון הקר. מאה וחמישים שקלים עולה הדבר המיותר הזה. היא יכולה להחליף, אולי אלון קצת יצטער אבל הוא יבין. היא יכולה לא להחליף. היא תישאר עם מפה מכוערת ועם התחושה הטובה של אלון. לא שהיה אכפת לה מהכסף. כסף בא וכסף הולך, כמו שהיה לה אכפת לתת למפה הזו להשתכן אצלה, להישמר ולהיזכר כמתנת יום הולדת שלושים וארבע.

היא הרימה את ראשה למראה שניצבה מולה. את מוכנה לקנות פיסת זוגיות במאה וחמישים שקלים? היא שאלה את זו שעמדה שם מולה, מחזיקה בידיה מפה מכוערת וירוקה. 
אולי היא תהיה פחות נוראית עם איזה ראנר יפה? הציעה זו שממול.
אולי.

מאז המפה ההיא, היא מצאה את עצמה קונה כל מיני פיסות זוגיות. פעם אחת היא קנתה פיסה כזו תמורת הכלים שאלון שטף ונשארו עם פסי סבון, והיא לא הסגירה מילה. ופעם נוספת היא קנתה זוגיות כשהוא לא מצא את הרחוב של האולם והם כבר איחרו מאוד, ובכל זאת לא פתחה את החלון לשאול את הנהג ברכב לידם איך מגיעים. וכמה פעמים היא אפילו הצליחה לנצור את המבט של "אמרתי לך".

פורסם לראשונה ב''פנימה''
לרכישת מנוי לחצי כאן