פעם לא הייתה קרינה
פעם לא הייתה קרינהצילום: פנימה

פעם היה כיף לדבר בטלפון. זה היה עידן התמימות. כל העסק התחבר בחוט לחור בקיר של הסלון.

דיברנו בלי פחד, בדרך כלל מטלפון עם חוט מאריך, שסוחב עד המטבח ועד האמבטיה, ואפילו עד השירותים. וזהו. דיברנו ונהנינו לדבר. הדבר היחיד שהטריד אותנו קצת היה תעריף השיחה. דיברנו פחות כדי לשלם פחות. 

אבל היום כל דיל מציע שיחות ללא הגבלה. הודעות טקסט ללא הגבלה. גלישה ללא הגבלה. דברי כמה שיותר, זה לא בחינם, אבל זה באותו כסף כמו לדבר מעט. זה כמו ארוחת בוקר אכול כפי יכולתך בנופש הכול כלול במלון באילת. לא תיקחי עוד קצת בלינצ׳ס גבינה?

היום לדבר בטלפון זה סיוט. הטלפון רעיל. וכמה שהוא יותר משוכלל וממלא יותר פונקציות בחיים שלנו, ככה הוא מזיק יותר. מכשיר קטן ורעיל שאנחנו מחבקים ומצמידים לגוף ללא הרף. כל כך הרבה קראתי על הקרינה הזאת, שאני לא יכולה להוציא אותה מהראש שלי. מה שהופך את זמן השיחה לזמן שבו במקביל לשיחת הטלפון עם אימא שלי, אני מנהלת שיחה עם עצמי בתוך הראש. תוך כדי שאני מקשיבה לאימא שלי מספרת לי על היום שהיה לה, אני אומרת לעצמי: הקרינה, הקרינה. להצמיד לאוזן - לא טוב. להחזיק ביד - לא טוב. לדבר במעלית - לא טוב. לדבר באוזנייה - מנג’ס. להעביר לרמקול - שומעים אותי זוועה. לעבור לטלפון קווי - היא רק תעצור רגע, אני אשחיל את זה. 

הנה היא מסיימת את נושא השיחה, ואני עוצרת אותה. עוד רגע אני אגיד לה, בינתיים האוזן שלי נשרפת. נשרפת לי האוזן, מטוגן לי המוח. והקרינה, הקרינה, הקרינה. 

בקיצור, מזמן איכות עם מישהו רחוק, השיחה הטלפונית הפכה לפקעת של מחשבות רעות ואנרגיות שליליות. וזה לא עוצר אותנו. אנחנו מדברים בלי הפסקה, וסובלים בלי הפסקה מהפרעה של מחשבות רעות על מה שקורה לנו במוח ועל הנזק המצטבר. אנחנו נרקומנים שצורכים קשר, שחייבים קשר. אנחנו מבלים יותר מדי זמן בטלפון, עד שהדרך היחידה להתחמק משיחה לא רצויה היא לשקר שאין לך קליטה או לזייף בעיית בטרייה. 


עליי להתוודות:
א  יש לי טלפון נייד משוכלל מדי. 
ב  הוא החבר הכי טוב שלי.
ג  אני שונאת אותו. 
ד  הוא פולט קרינה, או במילים אחרות: יש לו אנרגיות שליליות מאין כמותן. והוא פולט את האנרגיות השליליות האלה לכל עבר. 
ה  נדמה לי לפעמים, ברוב קטנותי המתבכיינת, שאני לא יכולה בלעדיו. 

הוא צמוד אליי מדי, אני לא יוצאת בלעדיו. למה? כי מה יקרה? לא יודעת. מה יכול להיות כל כך דחוף שאני חייבת לשמוע עליו עכשיו? כלום. אבל הכול נשמע דחוף כשהכול הולך איתך לכל מקום. תארו לכן להיות מחוברות ככה לחפץ קצת יותר קדוש מטלפון, נגיד ספר תהילים. תהילים נייד. 

עשיתי ניסוי קטן, ואני מציעה גם לכן לעשות אותו בבית: שבו על הספה בסלון, והחזיקו ביד ימין את הטלפון הנייד שלכן. ביד שמאל החזיקו ספר תהילים בגודל של הטלפון הנייד שלכן. הירגעו והקשיבו לנשימה. עצמו עיניים וללא ספק תרגישו איזו קרינה פולט כל אחד מהשניים. ביד אחת אנרגיות של מחלה, ביד השנייה אנרגיה מרפאה. זה לעומת זה. איפה שאני רוצה להיות, מול איפה שאני נמצאת רוב ימיי. 

טוב להיזכר שיש חפצים נעימים ומרפאים כאלה, שאם מחזיקים אותם הרבה ביד או מצמידים אותם לגוף הם לא גורמים נזק. להפך, הם מזרימים לתוכך כוחות של אמונה וביטחון. 

תארו לכן עולם מתוקן, שבו אף אחד לא עובר מחדר לחדר בלי לקחת איתו את התהילים הנייד שלו. תארו לעצמכן מציאות שבה כולם שמים את התהילים הנייד ליד הראש כשהם הולכים לישון. בודקים אותו עוד פעם אחרונה לפני שנרדמים, מצמידים אותו לכרית, ובבוקר פוקחים עיניים ובודקים שוב מה התחדש שם בפנים. תמיד יש קליטה. אף פעם לא נגמרת הבטרייה. ואין בשום פנים ואופן שיחה שלא נענתה.

פורסם לראשונה בפנימה

לרכישת מנוי לחצי כאן