אֵם לבן נשוי ובעל משפחה משלו סיפרה לי על ימים שבהם הוא היה הרבה יותר צעיר, והיה מאוהב בבחורה שדחתה את אהבתו. זה היה בעת שירותו הצבאי, והוא היה מטלפן לאמו לילה אחר לילה, לעתים בשעה שתיים או שלוש לפנות בוקר, כדי לדבר איתה על אובדנו ויגונו, עד שבסופו של דבר הוא התאושש. הסיבה לכך שהאם חלקה עמי את הסיפור קשורה בחייל אחר ביחידה של בנה, שגם הוא נדחה על ידי הבחורה שאהב, אבל הוא בא ממשפחה הרוסה ולא היה לו עם מי לחלוק את צערו ולקבל ניחומים. הוא לא התאושש מאובדנו, ושלח יד בנפשו.
התאבדות היא אחד מפניה הרבים של התוקפנות – השפלה עצמית ואלימות עצמית. היא מושרשת בתסכול עמוק שאינו יכול למצוא פורקן דרך תקופת התאבלות ואינו יכול למצוא את הדרך למחשבות ולרגשות שעשויים למתן את ביטויו. התהליכים שמובילים תחילה למציאת עצבותנו ואחר כך לאלמנטים הממתנים אותה, הם תהליכים אנושיים שעוזרים לנו לשמור על הפרספקטיבה שלנו על החיים.
תהליכים אלה מאפשרים לנו לפתח את התושייה והגמישות שאנו זקוקים להן על מנת להסתגל לנסיבות שאנו פוגשים. בעת שאנו עוזרים לילדים לגדול מחשבותינו צריכות להיות מכוונות לתמיכה בתהליכים אלה, ועלינו לשים לב לסימנים המורים על תקיעות כלשהי באחד מהם.
נערה בת עשרה שהתמודדה עם בעיות רבות מסוגים שונים כתבה לאמהּ את הפתק הבא: "אין לי סיבה לחיות. אם כך צריכים להיראות חיי, אעדיף לא להמשיך בהם. אינני מדוכאת. אני פשוט לא מאמינה שחיי ישתנו ולכן לא כדאי לחיות אותם. אבל אני יודעת מה שזה יעשה לך, אז אני חיה בשבילך".
כמובן, אנו רוצים שלילדינו יהיו סיבות משלהם לרצות לחיות. אנו רוצים שהם יתעוררו בבוקר עם ציפייה לחיות את חייהם במלואם תוך שהם קובעים לעצמם יעדים, נפעמים מהכיוון שלהם בחיים, מגדירים את חלומותיהם ופועלים להגשמתם.
לילד צומח דרוש זמן כדי למצוא את סיבותיו-הוא לרצון החיים. "אז אני חיה בשבילך" הוא מקום טוב למדי להתחיל בו.
כמו אמו של הצעיר שאיבד את אהבתו אך התאושש והמשיך לבנות את חייו, עלינו להיות התשובה לילדינו. אֵם זו גילתה וחשה תודה עמוקה לעוצמת היחסים שפיתחה עם בנה במהלך השנים. עלינו להיות המקום שאליו הילדים יכולים לפנות כשהחיים קודרים והכול נראה אבוד, המקום שמגן מפני כאב עמוק מדי. עלינו להיות חוף מבטחים חם ומנחם.
להיות אדם כזה זוהי התמצית של להיות הורה. פירושה למצוא את היכולת הזאת עמוק בלבנו. היא דורשת חמלה וכמיהה ויכולת להעניק מעצמנו. מתוך כך צומחות הייחודיות והחיוניות של ילדינו ורצונם לחיות.
פורסם לראשונה בפנימה