“לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו”. זכה - עזר, לא זכה - כנגדו.
החיבור של איש ואישה הוא חיבור מחויב המציאות. נשמתו של האדם היא נצחית, ונצחיות זו באה לידי ביטוי, בין השאר, בתולָדות שהוא מוליד, בבחינת “עץ פרי עושה פרי”. אדם שנמצא לבד אין הברכה שרויה בו. אין לו שמחה ואין בו טובה, שכן הוא חצי אדם. בספר הזוהר מכונה אדם שחי לבדו בשם פלגא גופא, כלומר חצי גוף. אדם זה איננו שלם מבחינה נשמתית.
הזוגיות מתחילה הרבה לפני החיים בעולם הזה, הנמוך. האדם מורכב מגוף ונשמה, ובנשמה שני חלקים: זכר ונקבה. כל דבר בעולם, כדי שיעמוד בשלמות ויוכל להעמיד פירות, חייב שיהיה בו כוח נקבי וזכרי, ורק כששני הכוחות הללו מתחברים נוצרים חיים.
נשמה שיורדת לעולם הזה בכדי לתקן דבר מה, מתפצלת לשני החלקים שבה. החלק הזכרי נכנס בגוף של זכר, ואילו החלק הנקבי נכנס בגוף של נקבה. מכאן ואילך ישאפו שני החלקים לאיחוד מחודש אשר יגלה שוב דבר שלם.
החלק הזכרי שבנשמה הוא בבחינת אור, ואילו החלק הנקבי הוא בבחינת כלים. האיחוד בין שני החלקים אמור להתרחש במהלך החיים שהם סדרה של פעולות שנועדו להביא לגילוי בין האור (הזכר) והכלים (נקבה).
זהו תהליך שמתרחש במודע, אך עוד יותר מכך בתת-מודע, ולכל אורך הדרך ישנן עליות ומורדות, סיבוכים וסיבובים. לתהליך זה מתלווה געגוע בלתי פוסק לאור העליון. האחדות השלמה עם האור קיימת אצל כל אחד מאיתנו עמוק בתת-מודע, כשהביטוי הקרוב ביותר לכך במציאות הוא הזוגיות.
שני דברים דרושים כדי שתיווצר התאמה בין בני זוג: משיכת הלב ורצונות שווים. אחד הסימנים לכך שהחיבור בין בני הזוג הוא אמיתי הם הגעגועים וההתגברות של האהבה ככל שהזמן חולף, שהרי הנישואים אמורים להיות תהליך של התרוממות ולא של ניסיונות וייסורים. בני הזוג אמורים להאיר זה את זה (ולא חס וחלילה להעיר זה לזה), ומכאן שזוגיות היא עניין של חובה ולא רשות. רק באמצעות הזוגיות ניתן להגיע למלכות שמים, שכן הזוגיות היא מרכז החיים.
על פי תורת הפנימיות, עניין הזוגיות טומן בחובו תיקון גדול.
בכל דבר בעולם קיימים שני כוחות. האחד הוא כוח מועיל (חיובי) ובמקביל לו ישנו כוח מזיק (שלילי). הדבר נכון גם לגבי נושא הזוגיות, ומכאן שניתן לעשות תיקונים עצומים בתחום זה, אולם באותה מידה אנו עלולים גם לגרום לחורבן גדול.
הבסיס בעבודת הבניין הוא הצורך של האדם למצוא בן זוג. זהו רצון חזק כל כך, שהעדר בן זוג גורם לאדם תחושה תמידית של חיסרון. כאמור, תחושת חיסרון זו היא התנאי הבסיסי לכך שהאדם יוכל לעסוק בעבודת התיקון המוטלת עליו. הדרך למציאת בן הזוג עוברת בהסרת שאריות האגואיזם הקיימות בנו, ובהורדת הקליפות והמסכים המאפילים על הנשמה. אדם שהתקדם עד לרמה כזאת מגיע לחיבור באופן מיידי, וזאת על פי הכלל “מזווגים לו לאדם כפי מעשיו”. מעשיו, לצורך העניין, הם דרגת העבודה שבה האדם נמצא ורמת הזיכוך שהשיג.
על פי חכמת הפנימיות, האור - השפע האלוקי, הטוב, האלוקות - יורד לעולם דרך עשר ספירות. הספירות הן צינורות רוחניים שדרכם השפע יורד מהעולמות העליונים - השמים, לעולם הזה - הארץ.
בתורת הפנימיות הזכר הוא בבחינת שמים, ואילו האישה היא בבחינת ארץ. הזכר הוא המשפיע והנקבה מושפעת, בדיוק כפי שהגשם - השפע - שיורד מהשמים גורם לאדמה להצמיח מתוכה פירות. במילים אחרות, הכוח הזכרי משפיע מלמעלה למטה, ואילו הכוח הנקבי מושפע מלמטה למעלה. האיש והאישה מייצגים, כל אחד מהם בנפרד, טבע הפוך - וכאשר הם ביחד הם מייצגים שלמות, חטיבה אחת. הדרך להגיע לשלמות עוברת במספר שבע, המייצג את השלמות בעולם הזה.
בתורת הפנימיות מסמלות שש הספירות הראשונות את הזכר, בבחינת “זעיר אנפין” - שפע שרוצה לרדת אך אין כלים שיכולים לקלוט אותו. הספירה השביעית היא הנקבה - הכלי שקולט את האור ומאפשר לחיבור השלם לבוא לידי ביטוי. זו גם הסיבה שבגללה המספר שבע מייצג חיבור של שמים וארץ (“ויכולו השמים והארץ... ביום השביעי”), של אורות וכלים, של חומר ורוח ושל זכר עם נקבה.
נוסף על כך, המספר שבע בא לידי ביטוי במכלול שלם של מקומות: שבע יבשות, שבעת הצבעים שבספקטרום המייצגים את הראייה, שבעת הצלילים שבאוקטבה המייצגים את השמיעה, שבעת הסיבובים שעושה הכלה סביב החתן, שבע הברכות הנאמרות בחופה, ועוד ועוד.
הפועל “מצא” מבטא את החיבור הפנימי-הרוחני הראשוני ביותר שקיים. לעומת זאת, הפועל “מוצא”, בבחינת “ומוצא אני מר ממוֶת את האישה”, מסמל חיבור הנובע מתוך תאווה. ההבדל שבין “מצא” ו”מוצא” הביא את חכמים לקבוע מטבע לשון, ובכל פעם שהיו מגיעים לחתונה היו שואלים “מצא או מוצא?”.
האישה היא כמו הלבנה,המקבלת את אורה מהשמש ואין לה אור משל עצמה, כך גם החיבור בין זכר ונקבה. ככל שהחיבור מלא ושלם יותר, כך מתגלה האור במלוא עוצמתו. כפי שהלבנה מתרוקנת מאור כשאין חיבור בינה ובין השמש, כך גם אצל האישה והאיש. האישה פועלת עפ”י מחזוריות של התרוקנות והתמלאות, ואילו האיש הוא החוליה המקשרת בין האורות והכלים.
חטא אדם הראשון וחטא העגל נבעו מאותו שורש - חוסר סבלנות. זוגיות, כמו כל עבודה רוחנית, מתאפיינת בהתפתחות איטית, תהליכית, שינויים שמתרחשים לאיטם. הסבלנות מעידה על אמונה ועל נוכחות הבורא בתהליך, אולם לא פחות מכך גם על ההכרה של האדם כי הוא יודע שלכל אחד יש את הקצב המתאים לו.
איש ואישה אינם בנויים באופן דומה, הם עובדים בתדרים שונים. למרות הכול, כשהם עובדים באהבה ומתוך כוונה גדולה ויגיעה אמיתית, הם מגיעים לתוצאות וממילא גם לחיבור אמיתי ולזוגיות טהורה.
לסיכום, זוגיות היא צורך וגם בחירה, תלוי באילו רבדים אנחנו מסתכלים. ברובד הפיזי אנחנו בוחרים את בן הזוג על פי המראה, התכונות, המקצוע, האנושיות, הייחוס, ההתאהבות, האהבה וכו’; ואילו ברובד הנשמה, הרובד הרוחני, אנחנו לא בוחרים את בן הזוג, אלא בוחרים לנו אותו משמים לפי המעשים שלנו - עבודה פסיכולוגית (שחרור חסימות ובעיות מול ההורים, חברה), עבודה רוחנית, זיכוך המידות וכו’.
פורסם לראשונה ב''פנימה''
לרכישת מנוי לחצי כאן