רננה טיפסה לאִטה במעלה גבעת הטרשים, נאבקה באבנים הקטנות שעמדו בדרכה, התנשמה בכבדות עד שראתה את הקרוואן הראשון בקצה היישוב. מכיוון שקשתה עליה הנשימה בעת הטיפוס, עצרה והביטה בנוף שנשקף ממקום עומדה. נוף הררי, עצי זית וטרסות אבנים מסודרות המונעות את סחף האדמה. למרגלות ההר מנגד התפרס הכפר הערבי. עשן הסתלסל ועלה מבינות לבתים. ריח של גללי צאן עלה באפה.
היא כבר התרגלה לריח הזה עד שהפך לחלק בלתי נפרד מסביבתה. לאחר שנחה קמעה ואספה כוחות המשיכה לטפס ולעלות עד שהגיעה אל הקרוואן הזמני שלהם. גינה קטנה הקיפה אותו. ריח פרחי הוורדים הריחניים הרנין את לבה. במהלך השנה האחרונה שתלה אותם ועתה היו לה כבושם נעים שחיפה על ריח הגללים שנישא מן הכפר הערבי.
משהגיעה לשביל המוביל אל הקרוואן, ליטפה בידה את עשבי התיבול שצמחו בערוגה קטנה סמוך לפתח. היא קטפה חופן של פטרוזיליה כדי להוסיף לסלט של ארוחת הערב. עץ תאנה עתיק יומין הצל על הקרוואן ומשב ענפיו הקל במעט על חומו של יום. פירות התאנה הלחים היו פזורים מסביב עד כי היה עליה להיזהר שמא תחליק. הבית, שכן זה ביתה, היה ריק בשעות הבוקר. שני ילדיה שהו בגן ובמעון שהוקם ביישוב, ובעלה ישוב רק לקראת ערב. היא תלתה עיניה בכבסים שהשתעשעו ברוח והיו תלויים בין שני עמודי עץ איתנים שחוברו על יד חבל.
רננה נכנסה פנימה והביטה בעיניים עצובות בתמונתו של אבנר. התמונה המצויה דרך קבע מזה חצי שנה על השידה בסלון, שהיווה גם את חדר הכניסה לבית, סימלה בעבורה את הנחישות להתיישב באדמת ארץ ישראל. אבנר נרצח בידי פורעים בדרכו ליישוב בשעת לילה מאוחרת. עיניו הצוחקות הביטו בה כאומרות: "אחותי, חזקי ואמצי בדרכך". רננה התיישבה על כיסא לצדו של השולחן שעמד בפינת החדר ושימש כשולחן אוכל ושולחן עבודה כאחד. מחשבותיה נדדו אל ערב שנערך רק לפני כשבוע ימים. אזכרה לסבא רבה שלה שהתקיימה באחד ממושבי עמק יזרעאל.
סבא ישראל ורעייתו רחל עלו לארץ בשנות השלושים של המאה התשע עשרה מגרמניה. הייתה זו תקופה קשה אך מלאת סיפוק. הם עלו לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, והותירו אחריהם בית גדול עם משרתים, משרה בטוחה, חיי תרבות עשירים והרבה פינוקים. ההחלטה לעלות לארץ ישראל עלתה בדעתו של ישראל זמן רב לפני שהתממשה. יום אחד בא הביתה ובפיו בשורה: "אנו עולים לארץ ישראל". רחל, שהייתה פעילת התרמה למען יישובה של ארץ הקודש, התלהבה, ולא חלפו ימים רבים והם ושלושת ילדיהם ארזו את מיטלטליהם ועלו על אנייה לכיוון נמל חיפה כשהם מלאי התלהבות והתרגשות.
"השאירו את בגדי החורף בגרמניה, שכן ארץ ישראל היא ארץ טרופית חמה ואין בה צורך בבגדים חמים", אמרו להם חבריהם. התמזל מזלה של המשפחה ורחל לא שמעה להם. לימים הסתבר כי החורפים בארץ קרים מאוד וגשומים. חבל היה לה להיפרד מרכושה והיא ארזה הכול בארגזים ושלחה אותם באנייה ארצה.
אפשרויות רבות עמדו בפני ישראל עם עלותם לארץ המובטחת. יכול היה להתיישב בעיר ולעסוק במסחר כפי שעשה בגרמניה, או להצטרף ליישוב מבוסס כלשהו, או להיות חלוץ ולהצטרף למאמץ ההתיישבות החדשה באזורים מתפתחים. הבחירה הייתה מפתיעה. המשפחה הגיעה לעמק יזרעאל, ליישוב נעלה. שם חיו בצריף דל, בלי רצפה ובלי תריסים, כשהם מבוססים בבוץ עד מעל לברכיהם והיו לפועלים. הם עבדו בבית ובשדה ובכל עבודה אחרת שהתבקשו לעשות למען היישוב.
לאחר שיפוץ קל של הצריף הפכה רחל למבשלת, כובסת ומנקה. היו בה כוחות נעלים שאפילו היא לא הבינה מאין באו. שהרי בגרמניה מעולם לא עסקה בעבודות משק בית. תמיד היו לה משרתות שסיפקו לה צרכים אלו.
לרחל המפונקת היו עתה יבלות בידיים אבל היא לא בחלה בשום עבודה. "עלינו לבנות מדינה כדי שלילדינו יהיה היכן לחיות" אמרה. כבר בתקופה הזו הגיעו מגרמניה שמועות על עליית הנאציזם ופגיעות ביהודים.
לילה אחד התעוררה רחל משנתה בבהלה והעירה את ישראל: "ישראל, התעורר, משהו קפץ לי על הראש". חייך ישראל ואמר: "אל תדאגי, רחל. זהו עכבר שביקש להשתעשע איתך". על הקיר מעל ראשה של רחל היה תלוי ארון תרופות. העכבר השתמש בו כקרש קפיצה מן הארון היישר אל ראשה. היא שמעה את הצעדים הקטנים של העכבר עוברים על השמיכה, קופצים לרצפה וחוזרים שוב ושוב על התעלול. נאנחה רחל ואמרה: "נו, מה אפשר לעשות? ככה זה בפלשתינה".
למחרת, ליל שבת, גשם ירד וקור עז שרר בבית. המשפחה נמה את שנתה ורק מנורת הנפט הקטנה נשארה דולקת מפני השבת, שכן חשמל לא היה בנמצא. רחל התעוררה בבעתה. מולה, על השידה, ישבה חיה גדולה. "ישראל", אמרה ברעד בלתי נשלט, "שם למעלה יושב חתול". ישראל הביט ואמר: "אין זה חתול, המשיכי לישון". "אבל מה זה?" רצתה לדעת. "הרי יושבת שם חיה". "נו, טוב", אמר, "אם את באמת רוצה לדעת הרי זה עכבר". "לא יכול להיות, הוא גדול מלהיות עכבר". ואז פסק ישראל: "זהו עכברוש". התחילה רחל לצעוק: "עכברוש? אני לא נשארת כאן", אמרה בבכי. והיא קמה כדי להתלבש ולצאת.
ישראל ביקש להרגיעה: "לאן רצונך ללכת? בחוץ גשם שוטף ורוח סערה, חצות לילה עכשיו ודירה אחרת אין לנו. המשיכי לישון. העכברוש אינו נושך אותך, נתרגל, מה לעשות..." לרחל לא נותרה ברירה. היא משכה את שמיכתה מעל לראשה וניסתה להמשיך לישון. אך צרה חדשה באה עליה. יללות התנים שעמדו מתחת לחלונם הפריעו את שנתה.
החיים היו קשים, חשבה רננה בלבה. מי יודע אם אנו, דור ההמשך, היינו מסוגלים לשרוד בתנאים כאלו. ואולי כן? שהרי גם אנו כמו אבותינו רוצים ליישב את הארץ, כדי שתהיה לנו מדינה יהודית חזקה ואיתנה, כבסיס לכל יהודי העולם ובהמשך להבטחת הקדוש ברוך הוא "לך אתננה ולזרעך עד עולם". הרהוריה מובילים אותה לחוויה נוספת שהעצימה את החלוציות של סבתא רחל.
כאשר הגיע זמנה של הכביסה הראשונה לא ידעה רחל מה לעשות, כיוון שמעולם לא כיבסה. ערמת הכבסים המלוכלכים הלכה וגדלה. "אולי ניקח עזרה?" הציע ישראל. היו ביישוב בנות רבות שהיו שמחות להרוויח מעט כסף. אולם מרים, הבת הבכורה שהייתה כבת חמש עשרה, קפצה ואמרה: "לא יקום ולא יהיה. תהא זו בושה לנו אם לא נוכל לכבס את הכביסה שלנו בעצמנו. אנחנו שתיים ויחד נוכל להתגבר על העבודה". "כיצד? אין לי מושג איך לכבס וגם את אינך יודעת", השיבה רחל. מרים סירבה לקבל עזרה וביקשה מהשכנה שתסביר להם מה לעשות. בעצת השכנה לקחו חבית ריקה שהייתה מצופה בזפת מבפנים ומילאו אותה במים. ישראל ושמואל הבן בנו באמצע החצר כן מאבני השדה, ועליו הוצב הדוד. הם הדליקו אש בעזרת קלחי תירס, וזו הייתה תורה בפני עצמה. לאחר שהמים התחממו נטלו שני פח נפט ריקים, התיישבו עליהם והחלו לכבס. השכנה הסבירה להם מה לעשות בכל פריט כביסה שהיה בערמה.
רננה חייכה אל עצמה. הביטה על מכונת הכביסה שבפינת המטבח וחייכה אל עצמה. "היו ימים", היא חשבה. איזה גיבורות היו נשות אותו דור. הן לקחו כל פעולה כחוויה וכתרומה להתיישבות. היא ניגשה למטבח כדי להוציא מן המקרר ירקות להכנת המרק לארוחת הצהריים. משפתחה את המקרר פגשו עיניה את האבטיח הירוק שהביא בעלה מהשוק ביום האתמול, ושוב נזכרה בסבתה.
פעם קיבל ישראל מאחד השכנים אבטיח גדול והביאו הביתה. מעולם לא ראו פרי שכזה ולא ידעו מה לעשות איתו. כל המשפחה התאספה שעה שרחל חתכה את הפרי המוזר. אוי ואבוי! הפרי היה אדום מבפנים ומלא גרעינים. "הוא בוודאירקוב", אמרה רחל. הוציאה את כל הבשר האדום וזרקה לאשפה. מן הקליפה היפה והירוקה נתנה לכל אחד חתיכה גדולה. הם טעמו, אך היא לא ערבה לחִכָּם כלל וכלל. "גם לכך נתרגל במשך הזמן", אמרו. זמן רב היה הסיפור להלצה המדוברת ביותר ביישוב.
שנים לא מעטות חיה המשפחה במצוקה אך באושר רב. הילדים גדלו ונישאו, המצב הכלכלי השתפר, סבא ישראל וסבתא רחל הלכו לעולמם ונשאר דור ההמשך. עם השנים נולדו נכדים ונינים אשר חלקם המשיכו בדרכי אבותם, הדרך החלוצית. הם הקימו יישובים חדשים, גרו בקרוואנים שהחליפו את הצריפים של פעם, עסקו בחקלאות, במסחר או ככה סתם ביישוב ארץ ישראל.
רננה הייתה אחת הנינות ממשיכות הדרך. היא אהבה את מקום מגוריה, את חיי הקהילה, את האוויר הצח מסביבה ואת השקט שלא יכלה להשיג בשום התיישבות עירונית. תוך כדי הרהורים היא שמעה קולות צחוק ומשובה שבקעו מן החצר. היו אלו ילדיה ששבו מן הגן ומן המעון. השכנה אביבה החזירה אותם. מחר יהיה התור שלה להחזיר את ילדיה של אביבה. היא פתחה את הדלת כשחיוך רחב על פניה, הכניסה את הילדים, נפרדה מחברתה וסגרה את הדלת.
אלו החיים שביקשה וקיבלה. וכאילו ממרום הביטו אליה סבה וסבתה וחייכו אליה בסיפוק.
הסיפור נכתב בהשראת סיפורם
של סבי וסבתי עליהם השלום, יעקב ובטי הרץ זכרם לברכה.
פורסם לראשונה בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן