שאלה: התחתנתי עם הסדרניק. ידעתי שאני לא מתחתנת עם בחור שלומד כל היום תורה, וכשיצאנו הוא כבר היה סטודנט למשפטים. אבל היה לי ברור שאני מתחתנת עם בן תורה שמתפלל שלוש פעמים ביום קובע מדי יום עתים לתורה. כשהתחתנתי איתו היה לי ברור שיש לנו רצון משותף: להקים בית על אדני התורה מתוך אווירה של קדושה.
היום אנחנו נשואים שלוש שנים, יש לנו שני ילדים - ואנה אני באה? בעלי לא קם לתפילות, בערב מתיישב שעות מול המחשב ואין דברי תורה בשולחן השבת. בבקרים אני מנסה להעיר אותו אך הוא מתהפך לצד השני, וכשאני מבקשת ממנו להפסיק לצפות במחשב הוא כועס עליי. לא כך אני רוצה לחנך את ילדיי! לא לזאת ייחלתי!
מה לעשות? אני כל כך לא רוצה לפרק את החבילה. האם יש דרך?
תשובה : המצוקה שלך מאוד מובנת. אם אתרגם את התחושה שלך, נראה לי שאת חווה סוג של הונאה: התחתנת עם אדם מסוים ומתברר לך שהוא אדם אחר. ישנן אין ספור תשובות אפשריות לשאלה מדוע קרה מה שקרה. כאן אעשה אבחנה בסיסית שממנה ינבעו השלכות מעשיות שונות.
השאלה הבסיסית היא האם השינוי שבעלך עשה בהתייחסותו לתורה ולהלכה הוא שינוי פנימי-מהותי בינו לבין ריבונו של עולם, או שמא זו תגובה לאינטראקציה ביניכם. ובמילים אחרות: מה הרצון הפנימי של בעלך? האם הרצון הפנימי שלו הוא לקום לתפילה, או שהוא כבר אינו מעוניין בה? האם הרצון הפנימי שלו הוא לקבוע עתים לתורה, או שכבר אין לו תחושת שייכות לתורה?
אופציה ראשונה: בעלך עבר שינוי שאינו קשור אלייך (אמנם לא סביר שבעלך יעבור שינוי שאין לו שום שייכות אלייך, אך מפאת הקיצור הנדרש אנו מציירים כאן קווים סכמטיים בלבד).
ובכן, פערים דתיים בין בני זוג אינם סיבה לגירושין. ככלל, אין קשר בין הפערים הקיימים בין בני זוג לבין נישואין מאושרים. הקריטריון האחד והיחיד הוא היכולת להכיל ולכבד את השוני – כמובן, רק אם יש רצון בכך עקב חיבור רגשי ותכונות וקווי אופי שאנו אוהבים אצל בן הזוג. דבר זה דורש דיבור אמיתי והצפת האמת ללא משוא פנים. לאחר שיתבררו העמדה והמקום הרוחני של בעלך, עלייך לשאול את עצמך אם יש לך רצון להכיל את המקום החדש שלו, בלי ביקורת ועם הרבה כבוד.
אופציה שנייה: מסיבות כלשהן, בעלך כועס עלייך. אולי משום שהוא מרגיש שאינו עומד בציפיות שלך, אולי הוא חווה את הביקורת שלך ואת האכזבה שלך, ואולי את מתייחסת אליו כאל ילד קטן שזקוק שיעזרו לו לקום בבוקר. אולי זה התחיל בתחילת הנישואין, כאשר לבעלך לא התחשק יום אחד לקום לתפילה – זה כל כך אנושי – אבל באכזבתך (הכל כך אנושית גם) דנת אותו לחומרה על הפעם האחת הזאת? ואולי כשאמר פעם דבר תורה בשלחן השבת חשבת בלבך “זה כל מה שהוא מסוגל להגיד?”. גם אם לא אמרת לו מילה, הוא קולט את מחשבותייך וחווה אותן על בשרו. ובאופן טבעי, אדם פגוע מגיב באופן פוגע, ובדרך עקיפה מכאיב לך שוב ושוב. אתם זקוקים לשיקום מערכת היחסים שלכם, על ידי בניית תקשורת אמיתית וכנה מצד אחד אך מכבדת ומקרבת מאידך. יש דרך והיא בת ביצוע!
השאלה שלך מזכירה לי שיר שהקריאה שולי מועלם על קברו של בעלה שנהרג באסון המסוקים. אני מביאה לפנייך את השיר, המילים מדברות בעד עצמן:
מועלם אהובי,
כמעט בהכל היינו שונים.
אני דתית ואתה חלוני,
אני ימנית ואתה שמאלן,
אני רעשנית ואתה שתקן.
חברים – בכל שלב בחיים בהמונים אני אוספת,
ולך – ארבעה חמישה חברים וקצת בתוספת...
אז איך בכל זאת כל כך הצליח לנו הביחד,
ולמה כל דקה אפשרית הפכה לבילוי ולנחת?
כי ביחד, בשניים, נולדה אהבתנו.
כי ביחד, בשניים,
כיבדנו איש את רעהו.
כי ביחד, בשניים, יצרנו את משפחתנו,
את נועם, את ניצן –
שהן אהבת חיינו.
מועלם אהובי,
כמעט בהכול היינו שונים.
מועלם אהובי,
כמה שאנו דומים.
(פורסם בעיתון הצופה, 7.2.1997)
פורסם לראשונה בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן