הקבוצה התכנסה, וכמו תמיד הרעש בחדר הלך וגבר. זוגות ושלשות של נשים החליפו חוויות מהשבוע האחרון וסיפרו זו לזו על הצלחות וכישלונות, ובעיקר על התמודדויות. המנחה נכנסה לחדר וכיבתה את האור. לרגע הייתה שתיקה, ואז הדליקה המנחה פנס ענקי שהיה בידה ואלומת אור גדולה האירה את החדר.
חברותינו לא התפעלו. הן כבר הספיקו להכיר את המנחה היצירתית שלהן. במהירות הן התיישבו, וללא הנחיה עצמו לרגע עיניים, לקחו נשימה עמוקה וחיכו להפתעת השבוע. המנחה חייכה והחלה לספר סיפור.
לוחם יפני חזק הגיע אל מנהיג רוחני, התיישב מולו ואמר: “באתי אליך כדי שתלמד אותי מה ההבדל בין גן עדן וגיהינום”. המנהיג הרוחני הסתכל עליו בזלזול ואמר לו: “אין לי זמן לאנשים טיפשים כמוך”. קם אותו לוחם יפני תוך שהוא מרגיש את הזעם מחלחל בתוכו, שלף את חרבו, נעמד מול המנהיג הרוחני ואמר בחמת זעם: “מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה להרוג אותך!”. חייך המנהיג הרוחני ואמר: “הא לך הגיהינום”. הלוחם התעשת ולרגע האירה בו התובנה. הוא חייך, החזיר את החרב למקומה, קד קידה ואמר “תודה”. שוב חייך המנהיג הרוחני ואמר: “הא לך גן העדן”.
שקט שרר בקבוצה, פה ושם נראו חיוכים והרבה הסכמות. המנחה המשיכה ואמרה: “בעולם הזה גן העדן והגיהינום נמצאים אך ורק ברגשות שלנו, ולא בנסיבות החיצוניות. אנחנו הקובעות אם משכננו יהיה בגן העדן או בגיהינום”. רינה נענעה בראשה לאות הסכמה ואמרה: “זה כל כך נכון. מיום ליום, ובעיקר מאז שאני עובדת על מידותיי בסדנה, אני מרגישה שאני הקובעת הבלעדית של רגשותיי. אבל מה הקשר לכיבוי האורות ולפנס שהבאת לנו היום?”.
את שווה בכל מקרה
“אולי לך יש רעיון?” שאלה המנחה את רינה הסקרנית.
“זה ברור כל כך”, התפרצה תמר ולא נתנה לרינה רגע אחד למחשבה, “גם בחושך החזק ביותר, אם את מאירה את חווה אור גן עדן, ואם לא - את בחושך. היום חוויתי את זה, ובשבילי זה היה מוחשי כל כך. הבוקר התקשרה אליי אימא של תלמידה, ובלי הרבה הקדמות החלה להטיח בי ביקורת. היא השמיצה אותי ואמרה שתתלונן עליי במשרד החינוך. תוך כדי הקשבה הרגשתי את הכעס זוחל לתוכי, בעיקר לאור היחס החיובי המיוחד שבתה-תלמידתי קיבלה ממני עד היום בעקבות כל הקשיים שיש לה. מהר מאוד התעשַתי, ואני חייבת לציין שברור לי שהצלחתי לעשות זאת בזכות כל מה שאני לומדת ומפנימה בסדנה.
“לקחתי כמה נשימות עמוקות תוך כדי דבריה הקשים של האֵם הנסערת, ואמרתי לעצמי: תמר יקרה, את שווה בכל מקרה ויש לך ערך מוחלט. השם הטוב מיטיב איתך ואוהב אותך. זה בסדר, אמרתי לעצמי. קשה לה, לאימא. כואב לה על בתה האהובה. הרגשתי בבירור איך הכעס הולך ונעלם, וחמלה גדולה הציפה אותי על המצב שהאם נמצאת בו כרגע. בקול רגוע ומלא חמלה ואהבה עניתי לה שאני שומעת כל מילה ואני מעוניינת לפגוש אותה פנים אל פנים במקום נעים, לדבר על הכול ולנסות לעזור כמיטב יכולתי עם הכוחות והתובנות שעומדים לרשותי”.
חברות הקבוצה מחאו כפיים לתמר.
“מדהים”, אמרה המנחה, “יש שכר לפעולתך. לאט לאט אנחנו לומדות להדליק אור בתוך החושך. האור החזק ביותר שאנחנו יכולות להביא למקומות חשוכים וקשים אף יותר הוא נוכחות ההוויה. הידיעה שאני לא לבד וה’ איתי, משגיח, מגן, עוזר ושומר - מאירה ומוציאה לאור את הכוחות הגבוהים שנמצאים כבר בנשמתי, במהותי, וכך משתנה ההרגשה, התגובה והחוויה”.
המנחה הדליקה את האור בחדר ואמרה: “אנחנו מצויות בחודש שבט שבו חל ט”ו בשבט, ראש השנה לאילנות. מה שמסמל את העץ הוא הצמיחה הבלתי נלאית והכאת השורשים, שמהם הוא יונק את כוחות צמיחתו. האר”י כותב שהאדם הוא עץ הפוך. האדם ניזון מהאור האלוקי, אור אין סוף, וככל שהוא שולח יותר שורשים אל האור כך הוא מתמלא יותר ויותר כוחות של צמיחה, גדילה והסתכלות חיובית על עצמו, על הסביבה ועל העולם כולו ופירותיו - הם מעשיו - משתבחים”.
“חשוב שנדע”, הוסיפה המנחה, “שאין גבול ליכולותינו. הגבול נמצא היכן שאתן מציבות אותו. עד כמה אתן מאמינות שאתן יכולות להשתנות, לגדול ולצמוח? המהר”ל כותב בספרו תפארת ישראל בפרק ג’: ‘האדם הוא בכוח ויצא אל הפועל’. יש בנו המון כוחות, ועבודת חיינו היא להוציאם אל הפועל. המהר”ל מוסיף הערה חשובה: ‘כי תכלית מעלתו (של האדם) הוא אל העמל שהוא היציאה אל הפועל’. והוא מוסיף ומבאר שאל לנו לחשוב שעם יציאת שלמות האדם מן הכוח אל הפועל אז יוצאת שלמותו לגמרי אל הפועל, אלא שמטבע בריאת האדם כל כמה שהוא מוציא את כוחותיו לפועל הוא נשאר בכוח.
“בט”ו בשבט לא רק האילנות נידונים אלא גם אנו, בני האדם, נידונים על תהליך הצמיחה שלנו. נתפלל כולנו שנזכה השנה להמשיך לצמוח ולהוציא את כוחותינו לאור, ונזכה לחיות באור ה’”.
פורסם לראשונה בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן