בשבוע שבו חל חג האילנות סביר שחלפו באוזניכם פתגמים וקלישאות על "שמירה על השורשים", על החשיבות שבלהיות "נטועים חזק באדמה" וגם על הדאגה "לנטוע בשביל הדורות הבאים".
אבל יש אנשים שבשבילם שמירה על השורשים איננה רק סיסמה לט"ו בשבט, אלא משימת חיים. הם שומרים לא רק על העצים אלא גם על הבתים, על הרחובות ועל כל המקומות שדרכם עברה ההיסטוריה של מדינת ישראל.
המועצה לשימור אתרים חוגגת בימים אלה שלושים שנות שמירה ואחזקה של מקומות היסטוריים. או ליתר דיוק: מקומות שקשורים להיסטוריה הקרובה, ונמצאים בסכנת הכחדה מפני שהם "רק" בני 100‑200 שנה. אתרים מלפני שנת 1700 מוגנים חוקית, בהתאם לחוק העתיקות שנחקק בסוף שנות ה‑70; רק על אתרים מהעת החדשה עוד לא שמו שלט, רק עליהם איש לא שמר, עד לייסודה של המועצה לשימור אתרים.
באחריות המועצה נמצאים אתרים בכל רחבי הארץ, מבתים ששימשו את לוחמי המחתרות ועד ביתו הקטן של הקצב הראשון בהוד השרון או המרפאה הראשונה בירוחם. בחלק מהמקומות יש שלט בלבד שמציין את ערכם ההיסטורי והתרבותי, ובחלקם פועלים מרכזי מבקרים. בעיני עמרי שלמון, מנכ"ל המועצה לשימור אתרים, לכל מקום כזה יש ערך עצום. "מדינות חדשות שומרות על נכסי התרבות שלהן", אומר שלמון. "בישראל יש ארכיאולוגיה, אבל אף אחד לא חשב לשמור על נכסי התרבות של העת החדשה. לפתע גילו שמדינת ישראל לא חשבה אף פעם איך היא משמרת את הנכסים שלה, מ‑100‑150 השנים האחרונות. אלה השנים שבהן התחילה הציונות, היו עליות, בנו מושבות, יישובים, תעשייה, חקלאות, כבישים, גשרים ומה לא. היום יש כבר פריחה עצומה – 160 אתרי ביקור של ראשית ההתיישבות בעת החדשה".
לרגל חגיגות השלושים, יצאנו למסע בעקבות אתרי מורשת נבחרים בשלושה מקומות בארץ. מקומות שהסיפור ההיסטורי סביבם מרתק, אך לא פחות מרתק הוא סיפור השימור שלהם. סיפורים על אנשים שאכפת להם מהעבר ומהעתיד, ועל מאבקם מול פקידי עירייה אטומים וכרישי נדל"ן.
תל אביב:
בית הכנסת הגדול, נפילתו ועלייתו
את המסע אנחנו מתחילים בתל אביב. זאת מפני שלמעשה, כל סיפור הקמתה של המועצה לשימור אתרים מתחיל בתל אביב, במבנה של גימנסיה הרצליה. המבנה המיתולוגי של הגימנסיה אינו קיים עוד, מאז שנהרס בשנת 1959 כדי לפנות מקום לבנייתו של מגדל שלום. שנים רבות לאחר מכן, ב‑1984, החליטה מדינת ישראל כי יש למנוע מקרים נוספים של הריסת מבנים בעלי ערך היסטורי, ולשם כך יש צורך בגוף שיהיה אחראי על שמירת מבנים ואתרים כאלה. כך יצאה לדרך המועצה לשימור אתרים, בהתחלה כמחלקה בתוך החברה להגנת הטבע, אך בהמשך – עם הרחבת פעילותה – היא הפכה לגוף עצמאי. בתור סמל היא בחרה לעצמה איור של מבנה הגימנסיה ז"ל, ובזאת הציבה לעצמה את היעד: שלא נאבד עוד אתרים שנחשבים לנכסי צאן ברזל בתולדות המדינה.
אז אילו אתרי שימור אפשר למצוא בתל אביב? מסתבר שיש רבים כאלה. בתיהם של בן גוריון, ביאליק ועגנון; קולנוע עדן – בית הקולנוע הראשון בעיר; בית המכס ביפו; היכל העצמאות; מבנים אדריכליים שהפכו למזוהים עם הנוף של תל אביב הישנה ועוד. אבל לא פחות מהמקומות שבהם הסתובבו המנהיגים והמשוררים העבריים הראשונים, המועצה לשימור אתרים משקיעה בבתי הכנסת של תל אביב.
"כשאתה נוסע לפראג, לוורשה או לניו יורק, בכל עיר משמרים את בתי הכנסת", אומרת תמר טוכלר, מנהלת מחוז תל אביב במועצה לשימור אתרים. "רק לא אצלנו, במדינה שבה זה חלק מהמורשת. ובתור חילונית מוחלטת אני אומרת שזה חלק מהמורשת של תל אביב, בתי הכנסת הם חלק מהסיפור של העיר. זה מאוד כואב לנו. באחד המאבקים התראיינתי לערוץ 7 ושאלתי: איפה הרבנים? למה הם לא עומדים איתנו במאבק הזה?".
דוגמה לבתי כנסת היסטוריים שכבר לא ניתן לבקר בהם אפשר למצוא – או ליתר דיוק אי אפשר יותר למצוא – בשכונת נווה צדק. בתי הכנסת בשכונה הוותיקה היו מהראשונים בעיר, ביניהם בית הכנסת של הרב קוק. כשעמדה על הפרק עסקת נדל"ן שבאה על חשבון שני בתי כנסת מפוארים, 'קהל חסידים' ו'מראות הסולם' (על שם בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, ממייסדי בית הכנסת), הוחלט להרוס רק אחד, ובעזרת הכסף שיינתן תמורתו יחוזק השני. החלק הראשון של התכנית עבד, בית הכנסת של החסידים נמכר, אבל לפני שהספיקו לגעת בבית הכנסת השני – הוא הוצת ונשרף בידי אלמונים. "הגשנו תלונה במשטרה", מספרת טוכלר, "ואמרו לנו שאלה היו חבר'ה רפורמים. אז מה אם זה פלג מסוים של היהדות, אז מותר לו להצית בית כנסת? זה ליל הבדולח פה? זה לא עזר לנו, בית הכנסת הוא היום תל חורבות. לידו בנו וילה גדולה ונכנס הרבה כסף לעירייה".
מישהו עומד לצדכם במאבקים על בתי הכנסת, ובכלל?
טוכלר מציינת את 'הוועדה להצלת בתי הכנסת ההיסטוריים בנווה צדק' בראשותה של יפעת אביצדק, ומוסיפה שגם עיריית תל אביב משתדלת לעמוד לצד המועצה. "לעירייה יש נכונות לעזור, ובוודאי שצוות השימור של עיריית תל אביב ער לדברים האלה, פועל ומנסה לקדם. אבל לא תמיד העירייה יכולה לעזור, כי הרבה מקומות נמצאים בידיים פרטיות של אנשים, עמותות והקדשים".
חוץ מיזמי נדל"ן, יש עוד גורמים שמתנגדים לפעילות השימור של בתי הכנסת?
"יש אנשים שמתנגדים לשיקום בתי כנסת בגלל החששות – אם יהיה להם בית כנסת צמוד לבית, אז תהיינה הגבלות על אורח החיים שלהם, למשל בשבת, או שבית הכנסת ייצר רעש".
הסיבות להתנגדות לשיקום בתי הכנסת מבהירות באיזה סוג של שיקום מדובר: כדי לתחזק בית כנסת לא מספיק להציל את המבנה, גם לא לשפץ אותו. מה שנחוץ הוא מתפללים. זה לא סוד שהרבה מים עברו בירקון מאז ימי תל אביב הקטנה, ואחוז חובשי הכיפות בעיר הצטמצם באופן משמעותי. על פתחיהם של בתי כנסת רחבי ידיים עומדים היום מתפללים אחדים ומחכים לעשירי למניין, ובבתי כנסת אחרים אין אפילו מי שיחכה. כאמור, בקרבת בתי הכנסת גרים בין השאר אנשים שמעדיפים שהם יישארו ריקים, אבל באופן כללי מדובר במצב קשה שגורם להזנחה של היכלי תפילה מרשימים. דוגמה קלאסית לכך היא בית הכנסת הבולט בעיר – בית הכנסת הגדול של תל אביב.
על בניית בית הכנסת הגדול הוחלט לפני למעלה מ‑100 שנה, בידי ועדה בראשות ראש העיר מאיר דיזנגוף. עמלו על תכנונו אדריכלים בכירים, והוא הושלם לפני 90 שנה בתמיכת הברון רוטשילד. מאז במשך עשרות שנים המקום היה שוקק חיים, בשבת ובחול. מי שיבקר בבית הכנסת יוכל להטות אוזניים ולשמוע את משק כנפי ההיסטוריה של המדינה: בבית הכנסת הזה חגגו, עד כמה שאפשר, בתפילת ליל שבת שבמוצאי ה' באייר תש"ח. לשם גם הגיע בן-גוריון כדי לחגוג את יום העצמאות הראשון שנה לאחר מכן, ומשם יצאה לווייתו של ביאליק. במרוצת השנים התפללו שם הרב קוק, הרב הרצוג, הרב גורן והרב עובדיה יוסף, ועברו לפני התיבה חזנים כמו משה קוסוביצקי ויוסל'ה רוזנבלט. היום לא נשאר הרבה מכל זה.
טוכלר, שעושה מאמצים לשמר את בית הכנסת, מבכה את הנפילה שלו, אבל גם מביעה אופטימיות בזכות רוחות חדשות שמנשבות במבנה. "עם השנים האוכלוסייה עזבה, הזדקנה, חלק עברו לבתי כנסת אחרים, היו לבית הכנסת קשיים. אבל בזמן האחרון נכנס לבית הכנסת בחור צעיר בשם שלמה פיבקו, והוא מפיח רוח חיים בבית הכנסת, ממש מקים אותו לתחייה".
ירושלים:
בית פרומין והחצר של הרב קוק
לכאורה ירושלים היא אתר מורשת אחד גדול, אבל אולי דווקא בגלל ריבוי האתרים ההיסטוריים שבה, לאתרים החדשים יחסית קשה לשרוד. מבנה שהוקם בתש"ח ולידו עומדים מבנים מימי דוד המלך או הורדוס, יצטרך להתאמץ כדי להוכיח שגם הוא ראוי לשימור.
ביקורנו מתחיל בבית הרב קוק. זה המקום שבו שכן הראי"ה בעת כהונתו כרב הראשי הראשון לישראל, עד יומו האחרון. זה היה גם היום האחרון שבו הייתה הסכמה משפטית סביב בית הרב קוק. מאז פטירתו ועד היום התנהלו סביבו מאבקים משפטיים, בין אנשי הציונות הדתית – בתחילה ישיבת 'מרכז הרב' ובהמשך המוזיאון והמרכז 'בית הרב' – ובין אנשי ועד ההקדש המשתייכים לציבור החרדי. יסודו של המאבק בטענה שהבית ניתן דווקא לרב קוק ולא לאף אחד אחריו, וכעת עליו לחזור לידי הוועד ולשמש לצרכים אחרים. איציק שוויקי, מנהל מחוז ירושלים במועצה לשימור אתרים, אינו מוטרד מעצם הבעלות של הוועד במקום, אלא מחוסר המוטיבציה שלהם לשמור על המבנה.
"ההקדש מכר את שטח החצר של הבית תמורת כסף ליזם פרטי. היום לא היו מאשרים את זה, כי בית הרב קוק נמצא ברשימת המונומנטים של ירושלים ואסור לגעת בו, אבל לפני עשרים שנה הוא לא היה ברשימה והתב"ע אושרה. אמור להיבנות שם בניין שיאפיל על בית הרב קוק. כיוון שהתב"ע אושרה, זה חוק שאינו ניתן לביטול ואנחנו לא יכולים להתנגד. הפתרון שאנחנו מציעים הוא שהמדינה תמכור ליזם שטח אחר במקום השטח הזה. זה לא עולה כסף לאף אחד, כי המדינה נותנת אדמה ומקבלת אדמה. אם לא יתקבל פתרון כזה, אנחנו נתנגד לאורך כל הדרך. המקום הזה צריך להישאר פנוי ופתוח. מה שאנחנו יכולים למנוע מבחינת החוק הוא תוספת של קומות לבניין".
מה זה משנה כמה קומות תהיינה בבניין?
"המבנה צריך להישאר כמו שהוא. שיהיה אפשר לראות איפה ישבו התלמידים של הרב קוק על המרפסת והקשיבו לדרשותיו".
תחנה נוספת בירושלים היא בית פרומין, שהקרב סביבו הוא אולי אחד משיאי הפעילות של המועצה לשימור אתרים. המבנה ברחוב קינג ג'ורג' היה משכנה הראשון של הכנסת. הכנסת ציינה השבוע 66 שנה להיווסדה, בט"ו בשבט התש"ט, אלא שאותו ייסוד היה באמצע מלחמת העצמאות והכנסת התמקמה בתל אביב באופן זמני. לאחר המלחמה, משהוכרזה ירושלים כבירת ישראל, נבחר בית פרומין כמשכן ראוי לכנסת הראשונה. במבנה זה נחקקו חוקיה הראשונים של המדינה במשך 16 שנה, עד שהכנסת עברה למשכנה הנוכחי. בית פרומין נשאר בידי המדינה והפך למעונו של משרד התיירות. מאוחר יותר הוא נמכר לידיים פרטיות. "במחיר מגוחך", מציין שוויקי, "היזם עשה קופה גדולה".
המועצה לשימור אתרים לא ויתרה על הנכס, וניהלה מאבק שהגיע עד לכנסת עצמה. חברי כנסת מכל קצות הקשת, מרן כהן ממרצ ועד זבולון אורלב וניסן סלומינסקי, פעלו כדי לעגן בחוק את מעמדו של בית פרומין כמוזיאון הכנסת. בסופו של דבר אכן הוחלט שהמדינה תקנה, תשקם ותתחזק באופן קבוע את בית פרומין, כאתר שישמר את בית הנבחרים הראשון בישראל. ההחלטה עלתה למדינה 45 מיליון שקלים, סכום גבוה פי כמה מהסכום שבו המבנה נמכר קודם לכן.
עם כל החשיבות ההיסטורית והסמלית של המבנה הזה – לא חשוב לבנות עוד בניינים רבי קומות בירושלים? איך תיפתר בעיית הצפיפות אם ישמרו את כל המבנים?
"יש תוכניות אחרות בשביל זה. גם בלי קשר לשימור, ריבוי בניינים וקומות הוא פתרון לא טוב, כי צריך לשנות את כל התשתיות. כמה ביוב אתה יכול לספק לכל הבניינים? צריך להרחיב את השכונות, לא לבחור בפתרונות שמעשירים רק את העשירים".
"אני מפנה אנשים לפתרונות שיש בחו"ל", אומר עמרי שלמון, "יש מדינות ותיקות עם ערים לא פחות צפופות מירושלים וגוש דן, כמו פריז ופראג. יש לנו ידע לפתור את הבעיות, ולדאוג לשימור יחד עם הדאגה לדיור בר השגה. כשיש דיון אפשר למצוא פתרונות, הבעיה היא שאין דיון ואין הקשבה".
ובכל זאת, יש כל כך הרבה אתרים היסטוריים בירושלים. האם אפשר להנציח כל מבנה בעל משמעות? אין חשש שמרוב אתרי מורשת לא יישאר מקום לבנות?
"ירושלים היא עיר מיוחדת", אומר איציק שוויקי. "אני לא הולך לטייל באשדוד או במודיעין, אני הולך לטייל בירושלים בגלל הייחודיות שלה. אנשים רוצים לראות את ירושלים היפה וההיסטורית. השימור גרם רק לחיזוק התיירות, לביקוש רב ולעליית מחירים. תיירים באים לטייל במושבה הגרמנית, כי הם רואים בה משהו מעניין וייחודי, אבל אם אני אבנה בתוכה מגדלים – הרסתי אותה ותיירים לא יבואו לבקר. אנשים לא באים לראות רק את הכותל. אנחנו זמניים פה, ירושלים היא לדורי דורות, והיא צריכה להישאר מיוחדת".
צפון:
השוטרים חוזרים לבניין המשטרה
פעילות ומאבקים יש לא רק בירושלים ותל אביב, אלא גם רחוק מאזורי הצפיפות וקרבות הנדל"ן. הצפון והדרום מלאים באתרי מורשת, ומבנה המועצה לשימור אתרים במחוז צפון הוא בעצמו סיפור מעניין של שימור.
בנהלל עומד מבנה ששימש את המשטרה הבריטית בזמנו, בהמשך עבר לידי צה"ל ולאחר מכן ננטש. כמו בניינים נטושים רבים, הוא הפך למאורת סמים ואלכוהול, עד שהוחלט להרוס אותו. "אנשי העמק נקשרו למבנה הזה", מספר מנהל מחוז צפון במועצה, אורי בן ציוני. "חלקם שירתו בו כאנשי צבא. הם נשכבו לפני הדחפורים כדי שלא יהרסו את המקום. בסוף ראש המועצה האזורית החליט לא להרוס אותו. המועצה לשימור אתרים משתמשת במבנה הזה, ובנוסף עמרי שלמון – שהיה אז מנהל מחוז צפון - הצליח להשיב למקום את הייעוד המקורי שלו. המשטרה הואילה להכניס לשם את יחידת התנועה שלה. זה השימור הטוב ביותר, לכוון את המקום לייעוד שלו באופן רלוונטי. כך נשאר מבנה משטרה חי ופעיל, שלידו מרכז מורשת לקבוצות מאורגנות שמספר את סיפור הנוטרים".
לא היה עדיף שזה יהיה אתר מורשת נטו, בלי תחנת משטרה פעילה שאולי תפגע במבנה?
"קודם כול, אתרים היסטוריים יש לא מעט. אי אפשר לעשות אתר מכל מקום שהייתה בו משטרה, יש אולי מאה תחנות משטרה ברחבי הארץ. גם בנוגע לתחנות רכבת, עשינו אתר בתחנת הרכבת בכפר יהושע, אבל אי אפשר שיהיו אתרים גם בבית שאן, בצמח ובעפולה, אין מקום לכל כך הרבה אתרים שיספרו את סיפור הרכבת. מובן שגם כלכלית קשה להחזיק אתר שמשמש רק כאתר מורשת.
"אבל חוץ מזה, אנחנו תמיד רוצים שהמבנה יחיה. שיהיה אלמנט של הנצחה ושל סיפור, אבל שייעשו בו גם שימושים. אנחנו רואים שבאירופה יש מתחמים היסטוריים כאלה: ערים שהן לא רק מוזיאונים, הן גם חיות ונושמות, ואותם מבנים ישנים ממשיכים בייעודים חדשים".
"לקחנו אורווה של סוסים בריטיים, שיפצנו אותה והפכנו אותה לאודיטוריום", מספר עמרי שלמון. "מתקיימים שם אירועים, ערבי זמר, ערבי עיון, פגישות של המשטרה ושל רשות העתיקות. בית שלא חיים בו נידון לכליה, אבל ברגע שחיים בו הוא יכול לחיות גם מאות שנים. בתור ארגון ציבורי תמיד נעדיף שהייעודים של המבנה יהיו ציבוריים, אבל אין בעיה שהם יהיו פרטיים. הבת שלי עורכת דין במבנה כזה בתל אביב, וזה כיף לבוא לשם".