אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה. עוד הצעה.
כבר מזמן איבדתי את התחושה של להקשיב להצעות ולהתמכר לקסם שבהן. אולי סוף סוף מגיע החצי השני שלי.
מתלבטת, עייפה מניסיונות כושלים. נזכרת בפגישות האחרונות שהיו לי ומפחדת לומר את ה"כן". מפחדת להיפגע ולהסתכל שוב לכאב בעיניים.
- נוגה?
- כן, אני איתך. הקשבתי, אני מתלבטת.
- תנסי, מה יש לך להפסיד?!
מה יש לי להפסיד?! את השקט הנוכחי. כשלא נפגשים אין אכזבות, אין תקוות, אין אשליות. ערב שקט.
- בחור טוב, כדאי לך לנסות.
כל הבחורים שנפגשתי איתם היו טובים, אבל משום מה זה לא מנע ממני את תחושת האכזבה והייאוש שנלוו למפגש. מתלבטת עוד מספר רגעים ביני לבין עצמי ובסוף מקבלת החלטה.
- בסדר, ננסה.
- יופי, בהצלחה שיהיה לכם.
אוספת כוחות. הערב בשמונה ברחוב האר"י. עומדת מול המראה, מתלבשת ומתארגנת וממלמלת תפילות. לפחות נשארו אצלי שרידי הגיל הצעיר, מהרהרת ביני לבין עצמי.
• • •
לאחר כמה דקות אני מוצאת את עצמי פוסעת פסיעות איטיות אל היעד. לצערי, כבר לא חושבת את אותן מחשבות שהיו לי לפני שמונה שנים: על מה נשוחח, הלוואי שיזרום, שמלה לבנה, ריקודים, אולי זה סוף סוף בעלי. בלבי רק תפילה אחת קטנה - שלא אפגע.
נותרו עוד חמש דקות. מסתובבת לאחור. כשאני בלחץ אני צריכה ללכת ברגל. לשאוף אוויר, להירגע. הדמיון עובד שעות נוספות, הלב דופק. בסך הכול פגישה, אומרת לעצמי, את כבר מיומנת, מנוסה, מה קורה איתך? אצלי הניסיון רק הוליד ייאוש. אני מאמינה שאתחתן, מזה לא התייאשתי, אבל איבדתי אמון בפגישות האלה.
רואה בחור צועד לקראתי. זה בטח הוא. נותנת ציון ראשון - בסדר, לא רע.
הוא מחייך חצי חיוך, אני משלימה את החצי השני.
- נוגה?
- כן. דויד?
- נתקדם לגן האמונה?
אמונה. צריך הרבה אמונה בתקופה הזאת.
- כן, אחריך.
- אז מה את עושה היום?
- מלמדת, מורה באולפנה. ואתה?
מתלבט...
- אולי אתחיל ללמוד... או אחפש עבודה... לא ממש סגור.
אני מכירה את התקופה הזאת, מתלבטים הרבה. כמעט אף אחד לא יושב יציב במקום שלו. כל הזמן חושבים קדימה, משהו חסר. אז מחליפים – תפקידים, מקצוע, דירה, ישיבה, כיוון רוחני, השקפות עולם. אבל החיפוש האמיתי הוא אחרי הנפש החסרה. מעין ניסיון למלא חלל ריק בתוכן שאין לו ממשות.
מכונס בעצמו, לא כל כך משתף.
גם אני לא מרגישה יותר מדי רצון להיפתח. מנסה לקחת לכיוון אחר.
- אז איפה למדת בישיבה?
חושב.
- התחלתי בישיבה בצפת, אחר כך עברתי לחסידות פה בירושלים. היום אני מחפש לעבוד או ללמוד מקצוע ולשלב עם בית מדרש הלכתי. כיוון מאוד מוגדר, חושבת ביני לבין עצמי... נורא קשה להתחבר לבן אדם שלא כל כך מחובר לעצמו.
- אז כמה אתם במשפחה?
מרגישה שזה כבר לא זה. בשלב שאני מתחילה לתחקר ולהחליף נושאים בקצב זה כבר נראה די אבוד.
מסתכלת בשעון, ספק לדעת מה השעה ספק לרמוז שאולי נתקדם.
חושב. מכונס. מתלבט.
פגישות זה לפעמים מצב שדורש מהאדם להתברר עם עצמו.
מתחילה לחשוב על השיעורים שנשאר לי להכין ועל החימום בדירה. עוד כמה חילופי דברים.
השעון מתקדם. רוחות קרירות של ערב ירושלמי, צלילים שמחים ממסעדה סמוכה, קולות שקטים של לילה.
חוזרת לדירה בצעדים איטיים, מלאה במחשבות ולבטים. לתת עוד צ'אנס? להשקיע? יותר עין טובה? דווקא בחור טוב, אמיתי, חושב.
• • •
מגיעה לדירה, ממלמלת תפילות לבורא עולם שיכריז כבר על סוף המערכה הזאת, הכל כך קשה.
ממשיכה להעביר את הערב בחצי ערנות. קפה, שיעורים, ארוחה קלה. המחשבות רצות, מעייפות, מטרידות.
מאבק פנימי ביני לבין עצמי, אולי בכל זאת לתת לזה הזדמנות נוספת. את כבר לא בת שמונה עשרה, אומרת לעצמי.
העייפות כובשת אותי. הולכת לישון כאילו שהבוקר יוליד את ההכרעה. קמה בבוקר בתוך אותה מערבולת תחושות. טוב שיש לי היום רק שעתיים ללמד. הולכת מהאולפנה לכותל, שופכת תחינות. "ה' יתברך, שאופיע רצונך – רצונך הטוב עבורי".
יוצאת מהכותל בצעדים איטיים. הפלאפון רוטט לי בתיק, מזהה את המספר מאתמול בערב.
- נוגה?
- כן, שלום.
- תראי, חשבתי על זה...
זהו, הנה זה בא.
- אני לא יודע, לא בטוח...
לא!!!
תגיד כבר לא וזהו...
פורסם לראשונה בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן