נשמה טובה שלי, החוויה של לשבת ולשוחח איתך מעוררת בי נביעה מעודנת של חיוניות.
לפעמים אני שואל את עצמי מי זאת בדיוק את, ומי זה בדיוק אני. האם אנחנו שניים? האם אנחנו אחד? ואני אומר לעצמי, שאם אני יושב איתך ומשוחח, הרי זה אומר שאנחנו שניים! אני המדבר ואת הקשובה. את המדברת ואני הקשוב.
ולמה אני מרגיש שאנחנו אחד? כשאני מביט על החלק העליון של העץ אני רואה עלים רבים. כשאני מביט על החלק התחתון של העץ אני רואה גזע אחד. כשאני מביט על היער אני רואה עצים רבים. כשאני מביט על האדמה אני רואה איך כל עץ יונק כל הזמן משורש השורשים.
החוויה של לשבת איתך ולשוחח איתך מעוררת בי תחושה מופלאה. כן, אנחנו שניים! כן, אנחנו אחד!
את החוויה הזאת אני מבקש לחגוג בקול דממה דקה. האם זה אפשרי? גם קול, גם דממה? אני לא יודע אם זה אפשרי, אני יודע שזה מה שאני מרגיש.
כשאני מנסה להבין מאין נובעת החוויה הזאת אני מרגיש שוב את הבלתי אפשרי. קול דממה דקה.
כשאני מתבונן בחמשת החושים שבאמצעותם אני יכול לחוות חוויה, אני מרגיש שיש בהם איזו התעדנות מודרגת. החל מחוש המישוש, דרך חוש הטעם, חוש הריח, חוש הראייה ועד חוש השמיעה, החוש המעודן ביותר.
אבל יש עוד חוש, חוש שישי - קול דממה דקה. היום אני מבקש שוב להתבונן וללמוד איך המפגש שלי איתך שובש בראשית הדרך, ואיך השיבוש המשיך והמשיך והמשיך עד למפגש המחודש.
היום אני מרגיש שמילת המפתח להבנת השיבוש היא המילה כעס. עד היום למדתי שהכעס מרחיק אותי מעצמי, משתיק אותי ומשתק אותי. אבל היום אני מבקש ללמוד על הכעס עוד. דבר ראשון אני שואל את עצמי מאין נבעו כל הכעסים שלי. כל כך הרבה כעסים! היום אני מתבונן בהם מרחוק ואני רואה כעסים מומסים, טסים, נסים על נפשם. לא טוב להם אצלי, הם מאוכזבים ממני. המון זמן הם חיו אצלי חיים טובים ופתאום הם מרגישים מחנק. אין להם אוויר לנשימה.
איך הם נולדו בכלל? הרבה שנים חשבתי בלבי שעיקר הכעסים שלי נבעו מחסך אם. המפגש שלי איתך ברגע שבו יצאתי מרחם אמי היה בשבילי מפגש שדומה למפגש בין אדם צמא במדבר למעיין נובע עדן.
אני מדמיין את עצמי יוצא במחול לקראתך עם כל תא ותא מתוך מיליארדי התאים שמהם מורכב הניגו"ן שלי: נפש, גוף ונשמה. אבל מהר מאוד הופך המחול למספד. מהר מאוד הכעס שלי מתעורר. על מה כעסתי? על אימא שלא נמצאת?!
היום אני מרגיש שלא חסך אם היה הגורם העיקרי שעורר את הכעס שלי, אלא חסך א-ל.
האם אני יכול להסביר את הביטוי הזה, חסך א-ל? בכיף, אני הולך לנסות, אף על פי שאין לי מושג איך. אבל עצם הניסיון עושה לי חשק.
למילה אל יש שני פירושים. פירוש אחד הוא כינוי למי שברא אותי, ופירוש שני הוא כוח. שני פירושים שהם פירוש אחד.
לאורך חיי התהלכתי עם טעם מר בשורש של הנשמה שלי. טעם מר שנבע מאין אונות, מחוסר אונים, מחסך א-ל. חוסר ידיעה מינימלית של עוצמה עדינה שהא-ל נטע בתוכי.
חוסר הידיעה לא אפשר לי להשתלב בתנועה לחיי"ם: להרגיש חדוות יצירה ייחודית משמעותית. אבל הוא כן אפשר לי להשתלב בתנועה למו"ת: להרגיש מעצורים ותסכולים. זה מה שעורר אצלי את הכעס, עד המפגש המחודש איתך, נשמה טובה שלי.
מה נשתנה? איך השתנה? את זה אני אשמח לברר איתך מעכשיו ועד הנשימה האחרונה.
פורסם לראשונה ב''פנימה''
לרכישת מנוי לחצי כאן