"ילדים צריכים להיראות ולא להישמע", זאת הייתה גישה שכיחה בדורות עברו. כיום אנו מודעים יותר לחשיבות של פינוי מקום לרעיונותיהם של הילדים, למחשבותיהם ולרגשותיהם, אבל ילדים ומתבגרים אינם נוטים לחלוק אותם עמנו.
אפילו השאלות הפשוטות ביותר כמו "איך היה היום?" מעוררות תשובה כמו "בסדר" או "זה לא חשוב", שמביאה את השיחה לסיומה עוד בטרם החלה.
מה גורם לילדים מסוימים לדבר בפתיחות עם הוריהם, בעוד אחרים נראים סגורים, ביישנים או מה מהססים לדבר? הבנת הקוטביות של אנרגיית ההיקשרות מספקת לנו את התשובה. כמו שלכל כוח בתבל יש כוח מנוגד, כך גם בהיקשרות. בדיוק כפי שלמגנט יש קוטב צפוני וקוטב דרומי, גם להיקשרות יש שני קטבים מנוגדים. אנרגיית ההיקשרות אינה נויטרלית, ופירוש הדבר שהילד או שיימשך אל מישהו שהוא מקושר אליו או שיירתע ממישהו שהוא אינו מקושר אליו.
לרוב, קוטביות זו מופיעה לראשונה אצל ילדים באמצע שנת חייהם הראשונה, כשהם מתחילים להירתע מאנשים מסוימים. מוח ההיקשרות מכין עתה את הילד לפתח היקשרות עמוקה יותר, כושר איתן יותר ליחסים, דבר שסוגר את הדלת בפני אנשים שמפריעים להיקשרות שכבר מתחילה להשתרש. הפגנת מחאה זו מתפתחת לביישנות, שהיא סימן חיובי אצל ילדים. יידרשו למוחו של הילד עוד כחמש שנים כדי לוודא שיש לו היקשרות עמוקה דיה עם הוריו, כדי שיוכל לתפקד בצורה מיטבית בעולם שהוא מפחיד למדי ופוגעני.
כיום אנו נוכחים לדעת שילדים ומתבגרים משוחחים יותר ויותר עם ידידיהם דרך הפייסבוק. אין בכך כל אינטימיות פסיכולוגית, ואלה יחסים רדודים המאופיינים ברצון להיות כמו אחרים ולמצוא חן בעיני אחרים. הם עלולים להישאר תקועים במפלס הזה, אלא אם ההורים ייטלו אחריות ליחסים הן עם הילדים הצעירים שלהם והן עם המתבגרים.
בשם העצמאות
הבעיה המגפתית שאנו ניצבים בפניה בעולם מהיר-הקצב של היום היא יותר מדי הפרדה של הילדים מהוריהם בשם העצמאות. חשבו שוב על המגנט: היפרדות זו גורמת לאנרגיה להתקטב, כלומר היא גורמת לילדים ולמתבגרים להתכוון לעבר הצד האחר של המגנט. אז עיניהם מוסחות והם אינם מרגישים צורך לחלוק עמנו את חייהם ואת סודותיהם. אי אפשר לצוות על כך או לעשות לכך רציונליזציה, זו פשוט תגובה טבעית של המוח.
דינמיקות אלו מובנות בצורה כה לא-נכונה, עד כי חוקרים ביפן טענו לאחרונה שהבחינו בסימני אוטיזם בתינוקות בני שישה חודשים. התינוקות הושבו בכיסא תינוקות גבוה מול צג, בעת שאישה על הצג ניסתה למשוך תשומת לבם בקריאות כמו "היי בייבי, מה אתה עושה?". כשהתינוקות התיקו את עיניהם והתמקדו בעצמים אחרים, זה שימש אות לחוקרים שהתינוקות נמנעים ממגע עם אנשים ובכך נחשבים למועמדים לאוטיזם.
אילו יכלו התינוקות לדבר ייתכן שהיו אומרים: "מצטער, אני בתהליך פיתוח יחסים עמוקים יותר עם אימא שלי, לכן המוח שלי סגר את הדלת בפני זרים. אבל אם אמי תחליט שהיא בוטחת בך, ייתכן שאז היא תכיר לי אותך".
שלוש פרקטיקות
אם אנחנו רוצים שילדינו, בכל גיל שהוא, יהיו פתוחים ביחסיהם איתנו, הרי הדבר תלוי בנו. עלינו להיות כמו הגנן המכין את הקרקע כך שהצמחים יכולים להכות שורש והפרחים והפירות יכולים להופיע. תפקידנו לספק את התנאים המאפשרים את צמיחת היחסים, ואז לקוות ולהתפלל לכך שהשורשים יחזיקו מעמד ויעמיקו, כדי שילדינו ירצו לחלוק איתנו את אשר בלבם.
מלאכתו העיקרית של הורה היא לטפח ולהזין את שורשי ההיקשרות הרבים. שלוש הפרקטיקות הבסיסיות של מלאכה זו הן ריקוד האיסוף, גישור על פערי ההיפרדות הנגרמים על ידי נסיבות החיים וכמו כן על ידי התנהגותו של הילד, ושידוך למבוגרים אחרים שאנו רואים כמתאימים.
בדיוק כפי שהגנן מגן על צמחיו, על ההורה להישאר בעמדת המוביל, לסלק את המכשולים לצמיחה פסיכולוגית, רגשית ורוחנית, ולהגן על לבו של הילד מחוויות פגיעות שקשה מדי לשאת, המעוררות במוחו של הילד הגנות שמקהות את הרגשות המרכזיים הדרושים להתפתחות הבגרות.
הקורסים שלנו להורים ולמורים ייחודיים בדרך שבה הם עוזרים להורים להבין וליישם פרקטיקות אלו בדרך אינטואיטיבית. ההבדל הגדול אינו טמון במה שאנו עושים אלא דווקא במה שאנו הופכים להיות למען ילדינו.
פורסם לראשונה בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן