בעלי יודע זה מכבר שבאפשרותו לשאול אותי שאלה אחת אשר בזכותה הוא יזכה לשקט ממני: "אז מה עוד?". ברגע שנשאלת השאלה הזו, כמו נסתמים מעיינותיי ואין לי עוד מילים.
כיום זו מין בדיחה משותפת של שנינו, אך היא מבוססת על העבר שלי כילדה. אבי היקר, אב לארבע בנות, ניסה לאורך שנות ילדותי לתקשר איתנו, בנותיו. כאשר ישבנו ביחד, בדרך כלל בזמן הסעודה, הוא היה שואל: "אז מה עוד? מה אתן מספרות?". גם אם השולחן המה פטפוטים, מאותו רגע שררה בו דממה.
במבט לאחור, השאלה הזו לא מילאה את ייעודה. אף אחת מאיתנו לא ניצלה את חלון ההזדמנויות ולא בחרה לשתף את אבא ואת כל הנוכחים בחוויה משמעותית שעברה. "קיבלתי מאה במבחן בתורה" היה שיא השיתוף שהגענו אליו, לפחות בשלב ההוא.
היכולת לשוחח עם הילד וליצור איתו תקשורת מילולית חשובה מכמה סיבות. האחת היא פיתוח כישורי שיחה ותקשורת. ילד שיודע להביע את עצמו ומסוגל לדבר על קשיים ועל תסכולים, ילד שיכול לשתף, קונה לו כלי לחיים ולכל סוגי מערכות היחסים שיפגוש בעתיד.
סיבה נוספת לחשיבות התקשורת היא היציאה ממעגל הבדידות. כמה עצוב לראות את הילדה פונה בצער אל הספה ודוחפת אצבע קטנה לפיה, משתבללת בתוך עצמה. איך נצבט הלב כשהנער נכנס בפנים חתומות לחדר ומסתגר שם שעות ארוכות. הילדים המופנמים האלה נשארים לבד עם כאבם. מי יחלוק איתם את צערם? מה יפרוץ את מעגל הבדידות?
לעתים אימא תעדיף לתלות זאת באישיותו של הילד, ולומר "יש לו אישיות מופנמת". אולי. יכול להיות. אבל לפעמים תליית הסיבה במציאות פוטרת אותנו מאחריות. דרושים אומץ וכנות כדי להתבונן פנימה ולשאול את עצמי: האם אני באמת רוצה לדעת מה עובר עליו? האם אני באמת מוכנה לחלוק איתו את מחשבותיו והתנסויותיו? או שאולי נוח לי עם התקשורת העניינית שלנו בנוסח "היה לנו היום שיעור חשבון", "דיברנו על שוק פורים בסניף". ילדים פתוחים ייהפכו מול הוריהם למופנמים בעקבות תגובות שיפוטיות וביקורתיות שסגרו אותם ולא נתנו אישור לרגשות שלהם.
כדי שהילד יהיה מוכן להיפתח - "אַת פתח לו". נחזיר את האמון ביחסים שלנו ונבסס אותו. זה תהליך, וזה לוקח זמן. נתחיל בעין טובה על הילד, בחיזוקו, במתן לגיטימציה לרגשות כואבים ובשיתוף החוויות שלנו. הילדים אוהבים מאוד לשמוע איך אימא הייתה בילדותה, ואיך גם לה לפעמים לא היה פשוט, ואפילו עכשיו היא מתמודדת ויודעת מה זה כעס וכישלון ואכזבה.
אי אפשר בלי חשיבות השהייה. עצם ההימצאות ביחד עושה משהו. אני יודעת שלפעמים אני צריכה לשבת ליד ילדיי, בכל גיל, בנחת, ופשוט - וזה כלל לא פשוט - להיות שם, בכיף, בלי לארגן את הבית כל הזמן ולרוץ לטלפון בהול, בלי ספר או מחשב פתוח. עצם השהייה שלי ליד ילדיי בשולחן האוכל, בישיבה בסלון או לפני השינה תאפשר למי שרוצה למצוא את שעת הרצון ולשתף.
פורסם לראשונה בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן