יש לי ויכוח של שנים עם עצמי. הוויכוח הוא על ערכם של פרחים מפלסטיק. כולנו הרי משוטטות סדרתיות בחנויות כלי בית. יש כסף, אין כסף, חסר לי משהו או לא חסר לי, זה בכלל לא רלוונטי. אנחנו נכנסות לחנות כזו וסורקות אותה בעיניים. בעיקר לפני פסח, כשבמקום לנקות מתחשק לנו פשוט לזרוק הכול ולקנות חדש.
מדי פעם אני נתקלת בפרחים מלאכותיים ממש יפים. אני ממקמת אותם בדמיוני על איזה מדף בבית, ומחליטה שכן, זה מוצא חן בעיני. זהו, אני קונה. זה יהיה כל כך יפה על המדף בפינת האוכל...
אבל האמת היא שאף פעם לא הצלחתי להעביר את זה בקופה. זה לא נבלע לי. אחרי כמה מקרים כאלה הבנתי משהו על עצמי: יש לי התנגדות פנימית לפרחים מלאכותיים. מיד נפניתי למחקר זעום תקציב בנושא. למה? מה יש לי נגדם?
הם יותר יפים מהמקור. זה נוח, זה צבעוני, זה זול, הכול, אבל... לא יכולה. משהו שם לא יפה בעיניי. זה נוגד את כל רעיון הפריחה. פריחה היא תהליך, וכל יופייה הוא בכך שהיא מתחילה, מתעצמת, קמלה ונובלת.
הרב קרליבך מדבר על כך שהפרחים הם ההוכחה לנחיצותו של האדם בעולם, כיוון שכל תכליתם הוא היופי. הם נבראו לקישוט, ואין עוד בריה בעולם שמחפשת ואוהבת את היופי מלבד האדם. כלומר, הפרחים לא נבראו כי אם כדי לגרום לבני האדם עונג ביופיים.
ניסן הוא חודש של פריחה. ולא סתם העולם פורח דווקא בחודש הגאולה. העולם פורח בגלל שזהו החודש שבו ניצח עם ישראל את העבדות והפך בן חורין. זהו ניצחון האדם על המלאך שקטרג על בריאתו ואמר: ״מה אנוש כי תזכרנו״. בחודש ניסן האלוקים הודיע לעולמו שהוא זקוק לאדם. שהוא חפץ בו. שהוא משחרר אומה של עבדים מידי מלך משעבד ואכזר על מנת שיהיו בני חורין, שיעבדו רק אותו.
מיד פרחו הפרחים בעולם כולו ומאז הם פורחים כל שנה באביב. להזכיר לנו את חירותנו. את העובדה שהעולם נברא בשבילנו והבורא חפץ בנו. שנהיה. שנחיה. שנאהב אותו מלמטה, קטנים ועיוורים כמו שאנחנו. שנמליך אותו עלינו כאן למטה.
עוד דבר חשוב שהפריחה של ניסן באה להזכיר לנו הוא העובדה שאנחנו בתהליך שנראה אולי ארוך מהזווית שלנו, אבל הוא גז חיש ונעופה. המהות שלנו, כמו מהותה של הפריחה, היא שינוי והתחדשות.
לנו יש פריחה אמיתית שאין לה דבר משותף עם הפלסטיק. המהות שונה. כמו ההבדל בין עם ישראל לאומות העולם. זה נראה אותו דבר, אבל זה עניין אחר לגמרי. כמו ההבדל בין אישה אמיתית לאישה מפלסטיק. כמו ההבדל בין פריחה עונתית ליופי נצחי ומעוקר. וכמובן, כמו ההבדל בין פרח אביב קטן שיש בו ריח, כלומר יש בו נשמה, לבין פרח חסר ניחוח, יפה ומתורבת ככל שיהיה.
כשאת משקיעה בפרחים את מצהירה בעצם שאת מאמינה שהיום הזה הוא מה שחשוב. את משקיעה בהווה. זה לא דומה בכלום להשקעה בפלסטיק שיהיה יפה לנצח. תמיד בשיא פריחתו, תמיד במלוא יופיו, אבל אף פעם לא חווה כלום. לא עובר שינוי. נעורי נצח הם דבר משעמם. היופי הוא בשינוי. וכשמישהו מביא לך פרחים, הוא בעצם אומר לך שהיום שלך חשוב לו. ההווה. יותר תכליתי היה לאוהב להביא משהו נצחי, אבל דווקא הרגעי הוא הקסום ביותר. הוא הנדיב ביותר.
מי שמביא לך פרח שנברא רק בשביל שתיהני מיופיו אומר לך שאת נחוצה לו בעולם.
פורסם לראשונה בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן