איך השמש יפה היום. רחל הסיטה את הווילון הכבד, והשמש השתחלה בקרניים בהירות לתוך החדר. היא תרתיח את הקומקום מהר, שתספיק לשתות משהו לפני שהחבורה העליזה תגיע. יופי, נשארו שתי פרוסות עוגה משבת. היא תאכל אותן ליד התה, וצ'יק צ'ק תכין תבנית חדשה לתנור, שיהיה מה לתת לקטנים. גם הגדולים לא יתנגדו לשוקולד-אגוזים המפורסמת שלה.
היא מדיחה את הכפית שנחה בכיור ומעבירה סמרטוט לח על השיש. איך היא אוהבת שהוא משאיר לה ריח של לימון, לא באמת כמו לימון אמיתי, אבל קצת. היא תפרוש את המטלית על אדן החלון, בשמש הטובה הזו היא תתייבש תכף תכף. שלבי התריסים נסגרים בכוח, נדחפים ימינה בחריקה מתמשכת. היא צריכה להגיד ליוני שיבוא לשים לה קצת שמן על הברזל בתריסים, שיהיה קל לפתוח וקל להזיז. זהו, היא הצליחה. השמש מתפרצת לה בכל הדרה אל המטבח הקטן. מחממת, מלטפת ומסנוורת.
יופי, יש לה אפילו עוד כמה דקות פנויות עד שהם יבואו. כיסא העץ מחכה לה בנאמנות, ורחל מתיישבת עליו בזהירות כדי ללגום מהתה שלה. גם העוגה לא התייבשה מדי. זה טוב, היא חושבת, ומנסה לעקוב אחרי פירורי האבק השקופים שנכנסו מהחלון כדי לרקוד לה בשמש.
היא ניקתה אבק כבר אתמול. בטח תצטרך לנקות מחר שוב. אלא אם כן חגית שלה תתעקש עכשיו להעביר שוב פעם אבק. האמת שהיא לא הבינה למה היה להם כל כך דחוף לבוא לעזור. מה יש, היא מספיק חזקה כדי לעשות פסח כמו כל השנים. מה פתאום הם צריכים לבוא לעזור, כאילו היא כבר זקנה מדי. מילא לבוא לביקור, זה טוב, תמיד היא שמחה שבאים אליה החמודים האלה, אבל חגיתי שלה אמרה בפירוש שהם באים לעזור. נו מילא, מה היא תתווכח איתם? שיבואו לעזור. ישבו קצת קודם, ישתו משהו, יאכלו מהעוגה שעושה לה עכשיו ריח בכל הבית, ויעזרו קצת.
יעזרו קצת, חייכה רחל לעצמה. אם חגיתי ושולי יבואו עם כל הילדים יהיה כזה שמח פה, שאחרי שהם ילכו תהיה לה עוד יותר עבודה ממקודם. אבל היא לא אמרה את זה לחגית בטלפון. מה פתאום, העיקר שיבואו. אחר כך עוד שעה-שעתיים היא תנקה וזהו.
"שולי, את זוכרת את זה?" חגית נברה במגרות הארון שבחדר האורחים ושלפה נשכחות - "התחפשת עם זה למוכרת פרחים, לא?". חגית נוברת, שולי מודדת, הילדים באים לצחוק ולצלם באייפון, והשמחה רבה. שעה וחצי עוברות כאילו הייתה אצלה מסיבה. "סבתא", טליה של שולי באה ומתפנקת עליה בחיבוק, "נכון יש לך משהו טעים?". "טליה", נזפה בה מיכל שבדיוק עברה ליד, "לא מבקשים ממתקים מסבתא". "נו, חמודים שלי", רחל התרוממה מהכיסא שלה לאט, "אתם חשבתם שלא הכנתי משהו בשבילכם?" ותוך דקותיים כל השבט התמגנט למטבח, ופיות קטנים וגדולים לעסו גם יחד שוקולד-אגוזים אגדי.
כשהתבנית נגמרה, והזאטוט התורן התחיל לגרד את הפירורים כדי לזכות בעוד כמה רגעי גן-עדן מתוק, נזכר פתאום ערן שהם הכינו בבית שקית גדולה עם כל ממתקי החמץ שנשארו בבית. "נכון", טפחה חגית על המצח, "שאני לא אעז לחזור עם זה הביתה. קח את המפתחות ותביא את השקית מהאוטו".
ערן רץ לקיים את המצווה בשמחה רבה, ותוך דקותיים שב השבט למטבח לחגיגה מחודשת. "אימא, לא אכפת לך שהקטנים אוכלים פה, נכון?" שאלה שולי ונגסה בעוד טבעת ביסלי בצלי, "פשוט זה חיסול חמץ. את יודעת, הניקיון והעבודה עושים להם תיאבון ובכל מקרה אנחנו מנקים פה הכל. רוצה ביסלי אימא?" לא, רחל לא רצתה ביסלי. היא רצתה להמשיך לשבת בכיסא החום שלה ולראות את כולם מחייכים ולועסים, לחיים צבועות שוקולד וידיים עמוסות חופני הפתעות. לבריאות שיהיה להם, החמודים האלה. מתי המטבח שלה רואה דברים כאלו? רק פעמיים בשנה: בפורים, ושבועיים אחר כך - בחיסולי הפורים.
אחרי שכולם היו שבעים מארוחת הצהריים נוסח ערב פסח, וכמה מהקטנים נרדמו על הספות לשנת צהריים (לא נורא שעם כל הפירורים. חגית הבטיחה שגם את הספות הם ינקו), נהיה קצת יותר שקט. שי ויעל רצו לצייר, אז היא מצאה להם כמה דפים מהביטוח הלאומי שהיא כבר לא צריכה, ושני עפרונות עם מחק. "אין לך טושים סבתא?" התאכזבה יעל, וזה הזכיר לרחל שיש אצלה קלמר שאחד הנכדים שכח פעם. היא רק תצטרך למצוא איפה היא שמה אותו. דווקא זה היה במקום בולט שהיא תזכור ולא תצטרך לחפש. מצאה.
ערן התלהב שזה שלו, ואליה נזעק פתאום מהאייפון של שולי וצעק שזה שלו, ושהוא שכח את זה לפני שנה. "סבתא, תגידי לו שזה שלי", "איזה שלך, הנה בפנים המחק שלי!" הטענות הונחו לפני סבתא רחל והנִצים חיכו לשמוע את פסק השופטת. רחל חייכה בנחת. בקושי היא זכרה שהיה פה קלמר, בקושי זכרה איפה היא שמרה אותו, והם רוצים שהיא תזכור מי שכח אותו כאן לפני שנה.
"אולי תהיו ביחד?" היא ניסתה למצוא מוצא של שלום ושקט. "לא רוצה ביחד!" אליה עזב את האייפון (!) ומשך את הקלמר מערן. "תעזוב את זה!". "לא רוצה!". שולי וחגית נזעקו מהחדר השני לראות על מה ולמה כל הצעקות. "פשוט סבתא נתנה לי ולשי קלמר לצייר עם טושים", הסבירה יעל, "והם אומרים שזה שלהם". מטר הצעקות והויכוחים התחדש.
שולי לקחה את הקלמר והרימה אותו גבוה, וחגית שלחה את שני הלוחמים החוצה עם כדור לפרוק אנרגיות ולהסתדר ביניהם. פתאום השתרר בסלון שקט, ואז התחילו צחקוקים. הילדים צחקקו בשקט, אבל רחל צחקה בקול. שולי חבשה כובע רחב שוליים גבוה ומהודר שהיא קנתה לעצמה לאחת החתונות של הילדים, וחגית היתה עטופה בשכמייה צבעונית ששלחו לה קרובים מאיטליה לפני שנים. הן הביטו זו בזו וחייכו חצי צחוק חצי מבוכה. "זה פשוט בלהט הניקיונות, מוצאים את כל הנוסטלגיות שלך, אימא..." והן חזרו לחדר, מצוידות בעוד שלוש שקיות זבל ריקות מהמגרה.
מה הן עובדות שם כל כך קשה? היא לא אוכלת חמץ בתוך הארונות, ובסך הכל צריך לנקות אבק יסודי, קצת להסתכל בכיסים, חלונות, שטיפה מאחורי המיטה הכבדה. מה יש להן כזה בלאגן עם הארון? שולי ישבה על הרצפה, טובעת בערימות בגדים, ממיינת ומקפלת. חגית שלפה את המגירות החוצה ורוקנה את התכולה על המיטה. רחל שתקה לפני שתאמר משהו, ואז החליטה שלא לומר דבר. הן גדולות, הילדות שלה, רוצות לבוא לעזור - לבריאות. היא לא תיתן להן הוראות איך לסדר. יסדרו יפה איך שיבינו.
"ראית, אימא?" שולי נראתה מרוצה, "הנה פסח כמו שצריך. אנחנו עוברות על הארונות ממש ביסודיות". שיהיו בריאות. ממש ביסודיות. כמעט שלוש שעות על הארון בחדר אורחים.
הקטנים שנרדמו לשנת לילה בסלון הוקצו משנתם, הגדולים נשלחו לטאטא טאטוא אחרון את הסלון והמטבח משיירי מסיבת החמץ, ערן ואליה נשלחו לעשות סולחה בחדר לפני הפרידה, ולאט לאט ההמולה עברה מהסלון לחדר המדרגות הקטן.
בבת אחת השקט התפרץ והתיישב לה בסלון. כל הכבוד לשולי, היא באמת ניקתה את הפירורים מהספות. רחל ננערה קלות, רוח ערב קרירה נכנסה לה מהתריס. היא משכה חזק את התריס על המסילה החורקת, והסיטה מעליו את הווילון הכבד. אור הניאון הצהוב מהאהיל הגדול חימם קצת את האוויר. בכל אופן היא תשים על הכתפיים ככה את הסוודר הבורדו.
המבט שלה נח על הכניסה. מה זה? רק עכשיו היא רואה - הרבה שקיות זבל גדושות עומדות בשורה ליד הדלת. היא ספרה בשקט. שש שקיות. פתאום היא נזכרה במה שחגית אמרה בחטף לפני שיצאה, שאבינועם יבוא אליה מחר בבוקר לזרוק את כל השקיות. אה, חגית דיברה על השקיות האלה. מה יש פה, מה בעצם הבנות שלה מילאו בשש שקיות?
רחל ניגשה את השקית הקרובה אליה, ופתחה את קשרי הניילון.
ניילונית עמוסה להתפקע. מה זה הדפים האלה? טוב שהמשקפיים תלויים לה על הצוואר והיא לא צריכה לחפש בכל הבית. זה השקית של המבחנים! הנה המבחן הראשון של חגית, כתוב בכתב יד תמים, אותיות עגולות ומרובעות משמשות בערבוביה. והנה המבחן של יוסי לחידון התנ"ך העירוני. כמה משה למד איתו, כל ערב הם היו יושבים ביחד ללמוד עוד פרק לפני החידון. משה היה שואל את יוסי שאלות שהלכו ונעשו קשות יותר. לפעמים היה מציב לו שאלה מכשילה, והיא היתה עומדת מאחורי הגב של שלומי שלה, ושולחת למשה מבט של "תרחם על הילד", ומשה היה מחייך לה בחזרה במבט של "אל תדאגי רחלה, הוא יסתדר".
ומה זה? מבחן של שלומי. ממש מפעם. כשעוד שכפלו את המבחנים בחומר סגול עז ריח על נייר מבריק, והשאלות היו כתובות בכתב יד של המורה או במכונת כתיבה. היא קירבה את הדף לאף. משהו מהריח הסגול הזה עוד קצת נשאר.
את זה הם זרקו, הבנות שלה? מה עוד הם שמו בשקית, נראה--- השמיכה הצהובה. שיהיו בריאות. איך אפשר לזרוק את השמיכה הזו? רחל ליטפה את קצותיה הפרומים, חוטי צמר ישנים שפרצו את המסגרת, פרועים ורכים. איך היא הייתה מרדימה ככה את יוסי שלה. האחות בטיפת חלב הסבירה לה איך עוטפים את התינוק בחבילה קטנה כדי שיירדם יותר טוב.
מסכן שלומי, בעצם מסכנה היא. כמה הוא היה בוכה בלילות. ואיך היא היתה מוטרדת ודאוגה. ילד ראשון, בקושי התאוששה מהלידה. הלב שלה לא נתן לה להעיר את משה בלילה שיקום לילד - לנדנד אותו קצת, להחזיק אותו על הכתף. איך היא תעיר אותו ובחמש הוא כבר קם לתפילה ונוסע לעבוד יום שלם? אבל זה משה שלה שהיה מתעורר מעצמו ומבקש ממנה שתחזור לישון.
משה. רחל ניגבה בקצה הזרת את לחלוחית העין. הכול בסדר, זה פשוט רק הצהוב הזו שמביא עליה פתאום זיכרונות. ואחרי שלומי השמיכה עטפה את שולי, ואת יוסי ואת חגית. ככה לזרוק את השמיכה הזו שליוותה אותה בכל לידה, בשיבה הביתה, בחודשים הראשונים של המלאכים הקטנים העטופים בעריסה? מה פתאום. נכון שהיא כבר ישנה ובלויה ואף אחד מהילדים לא רצה לקבל אותה, אבל לזרוק? זאת הסריגה של נחמה, השכנה המבוגרת שגרה מולם. לא היו לה ילדים, ואת החיסרון היא היתה ממלאת בשורות שורות של עיניים צפופות. נחמה הייתה נותנת לה מדי פעם געגועים כמוסים בתוך גרביים, שמיכה וכובעי ילדים.
רחל קיפלה את השמיכה בעדינות והניחה על השולחן. אילו עוד אוצרות הוציאו לה הילדות מהארונות? לאט לאט נערמו לידה בגדי תינוקות רקומים, מכתבים ישנים, כמה ספרים חסרי כריכה שימי הדרם היו האפיקומן שהם קנו לילדים. משה אסף חודש וחצי לפני פסח, חסך יפה וקנה להם כמה ספרים שיהיה להם לקרוא. בצד השני של השולחן נערמו ציורים של הילדים ושל כמה נכדים - "לאמא אכי טובה באולם!", "לסבא וסבתא שלנו, ענחנו אואבים אוטכם!" בצד ערימת תקליטים גדולה מהפטפון הזכור לטוב, נעלי עבודה קרועות של משה שסיכמו שנים של נאמנות חרוצה, חוברות תפירה ישנות שנחמה הייתה מכניסה לה מדי פעם, והיא - לא היה לה לב להגיד לנחמה שלא צריך, שגם ככה אין לה מכונת תפירה, והידיים שלה קצת שמאליות. אבל איך נחמה שמחה לתת לה. את כל זה רצו האוצרות שלה לזרוק.
מי זורק את הלב שלו ככה?
רחל גררה את השקית הראשונה אל חדר האורחים. היא מיינה בקפידה את הבגדים למקום שלהם. הנעליים של משה שבו למגירה הימנית. כל זיכרון מצא בחזרה את מקום מושבו, נקי מאבק וחמץ. היא תחפש בארון השירות, צריכות להיות שם טבליות שעושות ריח טוב בארונות. אולי לכבוד פסח היא תפזר כמה כאלו בין המדפים. כל הסיפורים של הלב שלה יתעטפו בריח לימון. לא באמת כמו לימון אמיתי. אבל קצת.
פורסם לראשונה בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן