לאחרונה ניתן לראות ברחובות הערים והיישובים בכל רחבי ארצנו הקדושה, ואף בקריית ספר ובבני ברק, תהלוכות ליליות של נשים נמרצות בכל הגילים.
מצעירות שדוחפות לפניהן עגלת תינוק ועד לקשישות שנעזרות במקל הליכה, כולן צועדות יום יום בגשם ובחום, ברוח ובסערה, ולא תאמרנה די. לבד או בזוגות, עם חברה, עם שכנה או עם הבעל, עם הבן או הבת הגדולים, ולעתים אף בקבוצות של ארבע-חמש נשים שצועדות יחד במרץ.
המנהג החדש הזה הולך ומתפשט, וטוב שכך. אולם נדיר למצוא ביניהן אישה הרה שכרסה הולכת לפניה, והשאלה היא: למה לא?
היא בהיריון! איחור קל, לפעמים רק של ימים ספורים, והיא כבר מקרטעת לתוך חדר המרפאה עם האיש, שניכר על פניו שגאווה של אב לעתיד ממלאת את לבו. היא מתיישבת בלֵאות, כאילו כל עצמותיה מכריזות קבל עם ועדה "אני בהיריון!". "דוקטור, אני כל כך כבדה. השמנתי נורא. יש לי תיאבון של פר צעיר, ואין לי כוח לזוז. ככה זה יימשך תשעה חדשים?".
בדיוק בנקודה זו אני מרגישה צורך חינוכי דחוף לשנות את נקודת המבט שלה על היריון. אני אומרת לה שכל מי שמתפללת שיהיו לה הריונות ולידות רבים, כך שתקופות היריון יהיו חלק אינטגרלי משגרת חייהם שלה ושל בעלה היקר במשך עשרות רבות של חודשים, לא יעלה על הדעת שתשכב בתקופה הזו בחוסר מעש ותברח מהחיים. ההיריון הוא הוא חיים, זו תקופה שמביאה חיים, וצריך לחיות אותה - בחיים תוססים, זורמים ופעילים.
ואז אני מוסיפה שבניגוד לסיפורי הסבתא שהזינו אותנו בהם מדור לדור, שעל היולדת לשמור על עצמה ושצריך לעטוף אותה בצמר גפן, מקובל היום ובצדק שפעילות פיזית בהיריון חשובה ביותר. פעילות כזו תורמת להפחתה בשכיחות של רעלת היריון, לירידה בשכיחות הסוכרת ההריונית, להפחתה במשקל העודף, לשיפור בכאבי הגב התחתון וביציבה של עמוד השדרה, לחיזוק שרירי רצפת האגן ולשיפור ניכר במצב הרוח ובדימוי העצמי.
בנשים בריאות ניתן וכדאי להמשיך בפעילות גופנית אירובית, כמו הליכה, ריצה, רכיבה על אופניים, שימוש באופני כושר, קפיצה על חבל, ריקודי עם, ריקודי זומבה ועוד. המסגרת האופטימלית דורשת להתמיד עם מאה וחמישים דקות שבועיות של פעילות גופנית, כלומר כחצי שעה של פעילות נמרצת ליום במשך חמישה ימים בשבוע. במחקרים נמצא שילדים שנולדו לאימהות פעילות נוטים אף הם להיות פעילים. כמו כן נמצא שהם בעלי מסת שומן מופחתת ואף סקרניים ואינטלקטואליים מעל לממוצע לגילם.
מתי להימנע מפעילות?
חשוב לזכור שכל פעילות גופנית חריגה דורשת אישור רפואי במצבים הנדירים שבהם מומלצת שמירת היריון, כגון יתר לחץ דם הריוני, תפר צווארי או אי-ספיקת צוואר הרחם, דמם לדני ממושך על רקע היפרדות שליה, פקיעת קרומים ועוד. ישנה המלצה להימנע מפעילות כזו גם במצבים שמסכנים את האם, כמו במקרים של רזון קיצוני, אסטמה אימהית, אפילפסיה בלתי נשלטת, סוכרת מסוג 1, הפרעות קצב, אנמיה קשה או פעילות יתר של בלוטת התריס שאינה מאוזנת.
כמו כן, גם על אישה בריאה להפסיק מיד את הפעילות הגופנית בהופעת סחרחורת, קוצר נשימה, כאבי ראש, דפיקות לב, חולשה, התכווצויות רחמיות, ירידת מי שפיר או ירידה בתנועות העובר. אם התופעות אינן נעלמות לאחר זמן קצר – עליה לפנות לרופא.
ידוע שבין הגורמים העיקריים המשפיעים על היענותן של הנשים לביצוע פעילות גופנית מצויה גם ההמלצה של רופאת הנשים. נושא הספורט עבר לקו הראשון ברפואה המניעתית, ואכן בשנים האחרונות נמצאה עלייה של עד חמישים אחוזים בפעילות הספורטיבית של פציינטים לאחר שהרופא המליץ על כך, לאו דווקא רופא הנשים. בנוסף לכך, במחקרים רבים נמצאה חשיבות גדולה לדוגמה האישית של הרופא, וכן נמצא שיש התאמה בין מידת הפעילות הגופנית שהוא מבצע למעשה לבין מידת קידום הבריאות שהוא עוסק בו מול הפציינטים שלו בנושא של התעמלות ופעילות גופנית. רופא שעוסק בספורט מרגיש יותר ביטחון בהמלצה על פעילות כזו, ואינו מפחד שהפציינט יאמר לו "טול קורה מבין עיניך, אדוני הרופא".
להגדיל את המרחק
חשוב להתאים את הפעילות הגופנית להעדפותיה של האישה, לסדר יומה, לנגישות של סוגי הפעילות בסביבת מגוריה וכדומה, כי אם זה לא יהיה לה נוח היא פשוט לא תתמיד - ויצא שכרנו בהפסדנו. לעתים מד-צעדים, מכשיר פשוט ויעיל אשר סופר את צעדי האדם העונד אותו בזמן ההליכה, יחולל פלאות. כך האישה תקבל היזון חוזר לגבי מידת פעילותה, וברוב המקרים זה יעודד אותה להמשיך הלאה ואף להגביר את הקצב ולהגדיל את המרחק.
כשאישה מתלוננת ואומרת שקשה לה לחשוב על התעמלות ושקל להמליץ אך קשה לבצע, אני מספרת לה שאני אכן נאה דורשת וגם נאה מקיימת. כשלוש פעמים בשבוע אני צועדת בכיף לפעילות מים של ארבעים דקות ונהנית עד הגג. ואז היא מוסיפה "אבל אין לי זמן", ואני עונה לה בחיוך רחב "את עסוקה יותר ממני?". אז משתתקות כל טענותיה.
פורסם לראשונה בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן