בשבוע הארבעה עשר של ההיריון הלכתי לבדיקה שגרתית אצל רופא הנשים. הרופא בדק אותי באולטרסאונד ואמר: "נראה לי שהתבלבלנו. את בשבוע העשירי ולא הארבעה עשר". הלב התחיל לפרפר. "לא התבלבלנו", אמרתי, "אני בשבוע הארבעה עשר". "אבדוק שוב", אמר הרופא, "הוא בגודל של שבוע עשירי. נבדוק אם יש לו דופק".
משהו בפנים הבין וסירב להאמין.התשובה לא איחרה לבוא. "אני מצטער", הוא אמר, "אין דופק". "אתה בטוח?" "כן. אין דופק".
הייתי בהלם. כמה רציתי, התרגשתי, חלמתי וקיוויתי. וזהו, זה נגמר? פשוט כך? אולי זה לא נכון? נכנסתי לאחות וסיפרתי לה. היא כל כך הצטערה בשבילי. "כמה חבל לעבור שלושה חודשים של בחילות וכאבים סתם", היא אמרה. באותו רגע, בתוך הכאב, האירה בי ההבנה שזה ממש לא סתם. למדתי וקיבלתי המון מההיריון הזה, ואני לא מצטערת לרגע. ההיריון הזה נתן לי הרבה כוחות של חיים וריפוי למרות הקושי הפיזי.
אני מטפלת בשיטה שנקראת 'התמקדות'. בהתמקדות מקשיבים לגוף, מתוך הבנה שהתאים של הגוף נושאים בתוכם זיכרונות רגשיים, מקבלים ממנו הבנות לגבי הנפש ומאפשרים למקומות נפשיים וגופניים תקועים להשתחרר. בחודשי ההיריון הקשבתי לעובּר מבפנים, הקשבתי לנשמה שאני נושאת בתוכי.
באחת הפעמים, כשהיה לי קשה וממש התייאשתי, ישבתי בשקט והקשבתי. משהו בבטן התחתונה משך אותי לשם. המתנתי בסקרנות לראות מה יעלה. ואז נפתחה שם כמו דלת וראיתי את הרחם ובתוכה העובר, והכול זוהר באור יקרות. היה שם שקט, רוגע, טוהר, קדושה. אמרתי לו שאני מקנאה בו, שגם אני רוצה להרגיש ככה. הוא אמר לי: גם את יכולה. שאלתי: איך? הוא אמר: בואי, תיכנסי גם אַת פנימה לרחם. אני אעשה לך מקום.
נכנסתי. בתוך הרחם עטפה אותי הרגשה של חמימות, שלווה אינסופית כמו בתוך חלום, משהו שקשה לתאר, הרגשה נפלאה. לא רציתי לצאת משם. העובּר אמר לי שאני לא חייבת לצאת, שיש לי בחירה אם להיות בהרגשה הטובה הזו או בהרגשה השחורה של הייאוש. ומאז בכל פעם שהרגשתי קושי בהיריון חזרתי לרחם ולעובר ולכל האור שיש שם, והתמלאתי כוחות.
כשהבנתי שההיריון הסתיים, חשתי צורך לקיים פרידה מהעובר, מהחיים שנשאתי בתוכי בחודשים האחרונים. שאלתי אותו אם הוא רוצה לספר לי איך היה לו אצלי. הוא אמר לי שהיה לו טוב והודה לי שהייתי בית בשבילו, שנתתי לו מקום בתוכי.
אמרתי לו שאני לא רוצה להיפרד ממנו. הוא אמר שהוא היה צריך לקבל חום ואהבה ומקום, ועכשיו הוא צריך ללכת. זה הכי טוב בשבילך, הוא אמר. אל תדאגי, החלל יתמלא מהר בהרבה דברים טובים ובעוד ילדים בעזרת ה'. אני סיימתי את תפקידי ועכשיו אני יכול ללכת. באתי להביא לך ריפוי, שפע ואור, ועכשיו את מוארת. אמרתי לו שלמדתי ממנו המון. ביקשתי ממנו שישמור עלינו מלמעלה וישלח לנו נשמה אחרת שזקוקה לנו.
למחרת הלכנו לבית החולים כדי לוודא סופית שאין דופק. אחרי שנבדקתי קבעתי תור להפלה באמצעות כדורים, אך היה תור רק לעוד שבוע. אמרתי לעצמי שכנראה ה' רוצה לתת לי הזדמנות לנסות לגרום להפלה טבעית.
היה קשה להמשיך בשגרת החיים עם הידיעה שבבטני יש עובר שאין לו דופק, ושבכל רגע יכולה להתרחש הפלה. הרגשתי שבורה, כאובה, אבודה ובודדה - וחזרתי פנימה כדי להקשיב. בפנים היו תחושות קשות של כאב, אכזבה וחוסר אונים. שאלות כמו למה זה מגיע לי ופחד שלא יהיה עוד היריון, כי זו לא הייתה ההפלה הראשונה שלי.
יום לפני התור שקבעתי להפלה על ידי כדורים קראתי באינטרנט מה זה אומר והחלטתי שזה לא בשבילי. התקשרתי לקבוע תור לגרידה, והתור נקבע לעוד שבוע וחצי. הבנתי שקיבלתי זמן נוסף כדי להתמודד ולנסות לגרום להפלה טבעית. ניסיתי הומיאופתיה, רפלקסולוגיה, דיקור - אך הגוף לא שיתף פעולה. בין לבין מצאתי את עצמי בהכנות לפורים, תחפושות, משלוח מנות, בישולים לסעודה והכנות לשבת - וכל זה תוך גלים נוספים של בכי, כאב ופרידה.
בפורים קמתי חולה ממש. עם חום. הרגשתי שאני לא יכולה יותר, שאני חולה מכל העניין הזה, שאני רוצה כבר לגמור עם זה ולהמשיך הלאה. למחרת, בשושן פורים, נסענו ללניאדו, בית החולים היחיד שהיה מוכן לעשות גרידה בלי תור.
חזרתי הביתה חולה וכואבת. למחרת קמתי עם תחושה חזקה שהרחם שלי רוצה לבכות. הקשבתי לה. הרחם התאבלה. עכשיו אין לה משמעות, היא ריקה מתוכן, קשה לה, כואב לה. אז הבנתי למה כל הניסיונות להפלה טבעית נכשלו, שכן הרחם לא הייתה מוכנה לשחרר את העובּר.
הבנתי אותה, חיבקתי אותה ואמרתי לה שמה שהיא קיבלה זו מתנה שאפשר לקחת ממנה בכל שלב, וזה גם לא נשאר אצלה לעד. אבל היכולת שלה ליצור, לתת, להכיל, להיות, לצמוח - זה שלה. את זה אי אפשר לקחת ממנה. שאלתי אותה במה היא בוחרת, מה היא רוצה, אם היא בוחרת למות או לצמוח. היא רצתה לצמוח. היא התמלאה בכוחות, ברצון, ביצירה, בצמיחה, באלף צבעים שהפיצו את אורם לי ולכל העולם.
הסטטיסטיקה אומרת שאחד מתוך שלושה הריונות נגמר בהפלה, ואני אומרת שכל היריון נגמר בלידה. יש לידה שמביאה איתה חיים חדשים ושמחה, וזו לידה שמרבים לדבר עליה. אך יש גם לידה שקטה, שעליה לא שומעים, ואפילו מסתירים אותה משום מה. לידה שיש בה אבל, צער ואובדן. אך גם זו לידה, לידה שמצמיחה בדרך אחרת.
בעיניי חבל לכלות כל כך הרבה כוחות בניסיון להסתיר, הרי את לא אשמה ולא עשית שום דבר רע. מותר לבכות, לכאוב ולפחד, להקשיב לכל מה שעולה מבפנים, ולדעת שגם את הלידה הזו ה' יתברך שלח לך באהבה, בהתאמה מיוחדת בשבילך. וגם בכאב הזה ה' איתך, עוטף אותך בחסד וברחמים. ממש כמו ברחם.
פורסם לראשונה בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן