שעון
שעון צילום: פנימה

לפעמים אני תוהה איפה הוא העולם הזה שכולם מדברים עליו. מזמן לא ראיתי עשיר מאושר. מזמן לא פגשתי חכם מסופק. המקסימום שאני יכולה להעלות בדעתי זה כמה אנשים עם שגרה בריאה, עם הרגלים טובים. 

הרגלים טובים יכולים להעביר לך את החיים יותר בנינוחות. אנשים עם הרגלים בריאים לא אוכלים קמח וסוכר לבן, עושים ספורט, לא משלמים אף פעם כפל קנס ולא מחמיצים בדיקה חצי שנתית אצל רופא השיניים. אבל בזה פחות או יותר זה מסתכם. זה מה שקוראים חיים טובים?

הספר ימי מוהרנ״ת מגולל את סיפור חייו של רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב. בהקדמה כותב רבי נתן שקרא לספרו ״ימי מוהרנ״ת״ ולא ״חיי מוהרנ״ת״, כי לחיים שלו לא ראוי לקרוא חיים כי אם ימים. ספר על חיי רבי נחמן מברסלב, כך הוא כותב, ראוי להיקרא ״חיי מוהר״ן״, ואכן כך הוא נקרא. אבל הספר שלי, החיים שלי, נקרא להם ימי מוהרנ״ת. איזו ענווה. 

ואת זה כתב רבי נתן, האיש שרדף כל חייו אחרי הזמן. מספרים שהיו לו שני שעונים, למקרה שאחד יפסיק לעבוד. מספרים שלא היה לו רגע פנוי מתורה או תפילה או כתיבה או איסוף צדקה או הפצת תורת רבו. רבי נתן שמר כל חייו את הזמן, והספיק לכתוב ולפעול בגלגול אחד מה שלא פועלים מאה אנשים במאה גלגולים. 

והוא נתן את התובנה שקיבל מרבו על החיים ועל ממשותם. הוא אמר: ״הבן אדם הוא עוד לא, וכבר לא״. או במילים אחרות - הווה, זה מה שחסר לנו. רוב חיי, זנבות של זיכרונות משייטים בחלל התודעה שלי. ממלאים אותה. מתערבלים ומתערבבים בתכניות עתידיות. לא נותנים לי מנוחה. לא נותנים לנשום עמוק. לוקחים לי את הכאן והעכשיו. פעם כשהיינו. פעם כשנהיה. 
אני מוחה על קטנותי. מבקשת לגדול. להירגע. להיות. אילו רק ידעתי פשוט להיות. איה אתה הווה מתעתע? עוד לא, וכבר לא. תכנונים וזיכרונות, ומה ביניהם? הווה קטן ומצומק. רזה. כמעט בלתי מורגש. 

תן לי לגעת בך רגע. ממה אתה עשוי? כולם מחפשים אותך. נוברים בעבר. מציצים לעתיד. מחפשים לחיות אותך. 
איפה אתה מתחבא? מתעתע שכמותך. אתה הוא חידת הזמן. אתה הוא החידוש הגדול של הבריאה. מקום קטן בטבורו של החלל הפנוי שבו, למרבה האירוניה, העבר ההווה והעתיד מופרדים. עבר שנגמר, עתיד שמוסתר והווה שנעדר. 

הם, שבקיומם מאפשרים את קיומו של הניסיון, ואני שמדלגת ביניהם ונתקלת ולא מצליחה לתפוס את הרגע. איך מביאים אותי מכל המקומות שבהם נפוצו נידחיי? איך אוספים את כולי לנקודה אחת בזמן ובמרחב? המקום: כאן. הזמן: עכשיו.
זה מה שמבקש לעשות כל אמן. לתפוס את הרגע. לצייר אותו. לצלם אותו. למסגר אותו. לצפות בו. לטעום אותו. להתענג עליו. לגעת קצת בזנב ההוויה. ללטף אותו. 

לצערי, אין לי דחף למרוח רגע חי על קנבס. אבל יש לי דחף לחיות רגע חי. אני מתגעגעת לרגע חי. לחיות אותו בלי לצלם אותו. להיות אותו, להוות אותו, להתהוות בו. לא בשביל להקפיא, בשביל לחוש את הקלילות במובן האלוקי של המילה. לחוות את ההיגיון העמוק והגאוני של הקיום. להיות או לא להיות, זו השאלה. 

מתי לאחרונה ממש הייתי, כל כולי? אני מדפדפת את החיים קדימה בזמן. 
רק בשביל הפרוטוקול: להיות בשלושה מקומות במקביל זה לא להיות בשום מקום. להיות במקום אחד כשהמחשבה במקום אחר זה לא להיות בשום מקום. להיות במקום זה להיות עם המקום. ברוך הוא וברוך שמו. שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. 

כמה בהולים אנחנו לעבור הלאה. לדלג לדבר הבא. לבוא. להקים. לפרק. ללכת. ארדוף, אשיג, אחלק שלל. רק רגע. אפשר לעצור? הדרך היחידה שבה יפסיקו לרדוף אותנו היא אם נפסיק לרוץ. פשוט נפסיק. פשוט נהיה. 
ספירת העומר מלמדת אותנו שכל יום ראוי לספור אותו. לחיות אותו. לא לדפדף אותו קדימה ביומן. בכל יום מאיר אור מיוחד ממקום מיוחד. נגיד, מהחסד שבחסד, או מהחסד שבגבורה. לא שאני מבינה מה בדיוק זה אומר, אבל אני בהחלט מבינה שזה לא אותו היום כמו אתמול או כמו מחר. שנזכה לחיות אותו. ממש עכשיו. ממש עכשיו. נו...

פורסם לראשונה בפנימה

לרכישת מנוי לחצי כאן