למדתי שיש שתי דרכים ללמוד: לימוד עיוני ולימוד מעשי. בלימוד עיוני אני מרגיש שאני יכול להגיע להישגים מצוינים. אולם לימוד מעשי נראה לי, לפעמים, משימה בלתי אפשרית.
אין ספור כישלונות תובעים ממני את העלבון שלהם. לפתח שלי רובץ לו חטאת, להחטיא את המאמצים שלי לחנוך.
למזלי, הכנר הטוב שלי עוזר לי מאוד. אומר לי הכנר: "לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו, ואתה תמשול בו!"
ואני שואל אותו: "איך אאמין שאני מסוגל למשול, אם אני אפילו לא מבין מה פירוש המילה הזו - למשול?" אומר לי הכנר: "למשול פירושו לחנוך. לחנוך פירושו להוציא מן הכוח אל הפועל שפע גוונים, מתוך כוח היצירה הגנוז בכל תא, מתוך מיליארדי התאים שמהם מורכב הניגון שלך כולו - נפש, גוף ונשמה".
"בתיאוריה זה נשמע יפה מאוד", אני אומר לכנר הכנרים שלי, "אבל למעשה זה לא נעשה".
אומר לי כנר הכנרים: "זה לא נעשה כי אתה לא מנסה! אתה לא מנסה כי אתה לא מאמין לי. תשאל את עצמך, ילד שלי דוד, הנוטע אוזן - הלא ישמע?! אם יוצר עין, הלא יביט?! אם אני, שגנזתי בתוכך את שפע הגוונים של כוח היצירה, אומר לך שבעזרת כוח היצירה אתה מסוגל למשול, לא תאמין לי?" ואני שומע ואומר לעצמי: "אין לי שום בעיה להאמין למנשימי. יש לי רק בעיה - להגשימי!"
ואחרי מחשבה נוספת אני אומר לעצמי: "יפה מאוד, דוד. אתה הלוא אוהב דברי אמת, נכון? אז בבקשה, תקשיב לעצמך ותשים לב שמה שאתה בעצם אומר לעצמך הוא שאתה מאמין אבל לא מסוגל להאמין. אז אולי לפני שאתה הולך ללמוד לחנוך, תנסה ללמוד להאמין. הלוא ללמוד אתה מאמין שאתה כן מסוגל. אז קדימה, דוד. תתחיל ללמוד!"
נשמה טובה שלי. יש לי הרגשה שמיהודי מנוחין שהרגיש שהקהל אדיש אני יכול להתחיל ללמוד ולהאמין. מהסיפור שלו אני רואה איך הוא מאמין בסגולה שלו להשתלב בתנועה לחיים. עכשיו אני מבקש להרהר עוד קצת בסיפור שלו, ולברר מה אני יכול לקחת ממנו לעצמי.
דמיון הרי לא חסר לי. כל מה שאני צריך לעשות זה להפעיל אותו. אני רואה את האיש הזה, כילד שעומד לפני המורה שלו. מתאמץ להוציא מהכינור שלו את הצלילים המתאימים, בלי זיופים, ולעתים קרובות הוא נכשל. בכל פעם שהוא מזייף, המורה נוזף. אני שואל את עצמי: איך אני מגיב בכל פעם שאני נכשל והמציאות נוזפת בי?
אני שם לב שאת תמצית דרכי התגובה שלי אני יכול למצוא במילה אחת: "אויש". מילה אחת שיש בה שתי מילים: "או, יש", מילה אחת ושתי מילים שמתארות שתי צורות של תגובה אפשרית: "אויש" או "יש".
הניסיון לימד אותי שכשאני משמיע את הזעקה "אויש", אני גורם לכל אחד מתוך מיליארדי התאים שמהם מורכב הניגון שלי כולו - נפש, גוף ונשמה - להתכווץ. אני מרגיש אז איך אני מוצף בזרם מְעַנה של אין אונות. זה מה שהרגיש האיש שראה קהל אדיש ברגע הראשון. אבל לאחר רגע אחד הוא חדל לזעוק "אויש" והחל לצעוק "יש!"
הניסיון לימד אותי שכשאני משמיע את הצעקה "יש!" אני גורם לכל אחד מתוך מיליארדי התאים שמהם מורכב הניגון שלי כולו - נפש גוף ונשמה – להתרחב. אני מרגיש אז איך אני מונף בזרם מהנה של און אונות.
אני מאמין שהילד היהודי היה מסוגל לקבל את הנזיפות של המורה שלו בסבר פנים יפות. אם הוא הבין שהדרך היחידה ללמוד משהו בעולם הזה היא דרך כישלון, הוא גם הרגיש שהחישלון נולד דרך כישלון. ובכל פעם שהוא נכשל הוא היה מסוגל להשמיע בקול הפנימי שלו את הזעקה "יש!" רק כך הוא היה יכול להיות אחד הכנרים המוכשרים ביותר בעולם.
מהכנר המוכשר הזה אני שמח לשאוב כוח, להכשיר את עצמי, להתחזק כל יום מחדש מול המציאות המתחזקת בכל יום מחדש, אלי תשוקתה, להפריע לי לחסל לי את האמונה שלי בסגולה שלי למשול. מהכנר המוכשר הזה אני שמח לשאוב כוח להכשיר את עצמי, להתחזק כל יום מחדש מול המציאות המתחזקת בכל יום מחדש, אליה תשוקתי, להפרות אותה, לחשל את האמונה שלי בסגולה שלי למשול.
מהכנר המוכשר הזה אני שמח לשאוב כוח, להתחזק כל יום מחדש באמונה שלי, בסגולה שלי להשמיע את הצעקה "יש!" גם כאשר אני נכשל והמציאות נוזפת בי.
"זה נשמע לא הגיוני, לא מתקבל על הדעת, גם לא סביר, שאדם בר דעת מסוגל להגיב ככה", כך אני אומר לעצמי, מנסה להתחמק מהמסקנות החיוביות שכבר הגעתי אליהן. אבל הכנר שלי אינו מאפשר להתחמק. אומר לי כנר הכנרים: "ילד שלי, דוד. שפע ייפול צדיק וקם. יהיה לך יותר קל לקום כאשר תזכיר לעצמך כי המציאות הנוזפת בך, אמנם אליך תשוקתה להפיל אותך, אבל התשוקה הזו היא תשוקה חיצונית. בעומק נשמתה המציאות תשוקתה היא להפעיל אותך". ואני מקשיב אל כנר הכנרים ומתבייש על כל הניסיונות שלי להתחמק. מתחיל להאמין.
לא שהייסורים נגמרים. לא. ברור שהם גם לא ייגמרו לעולם. זה נורא כואב, זה ימשיך לכאוב, עד לנשימה האחרונה שלי. בכל פעם שאני ארגיש שאני נכשל והמציאות נוזפת בי. אבל גיליתי איך הכאב מסוגל לעורר בתוכי עוצמה אדירה של חיוניות. גיליתי איך הכאב מסוגל לעורר בתוכי את הסגולה למשול.
פורסם לראשונה בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן