"אני מרגישה כמו אחרי גיבוש בסיירת מטכ"ל", סחה חברתי לחדר מתוך עייפות נפשית.
"אני עוברת מסדנה לסדנה, מתייעצת, מתייעלת, נפתחת, פורחת, מתקדמת ומטפסת, עוד קצת מודעוּת ועוד ייעוץ, פושטת צורה ישנה ולובשת חדשה. אבל לפעמים כבר לא זוכרת את האני העצמי שלי בתוך כל אוקיינוס המודעות הזה. אני זה מה שאני? או אולי התוצאה שהגיעה לאחר קילוף הקליפות? אני מרגישה שכל כך רזיתי בתקופה הזאת מדמיונות, מיצר הרע, מעבודת המידות, מהתדמית שלבשתי. כמעט נעלמתי בתוך הדיאטה הזאת".
הקשבתי לחברתי, מזדהה ולא מזדהה. גם אני מאמינה בתהליכים, במודעות, בייעוץ ובסדנאות. גם אני מרגישה שאני מתקדמת כל הזמן, מסיימת תהליך ובטוחה שהנה זה בא - ושוב מתאכזבת מפגישה עקרה. אבל אני מרגישה צורך לשמור על האני שלי ולא לפשוט צורה וללבוש צורה בקצב מסחרר.
"תקשיבי, אחותי, את לא בצָל. כדאי מאוד שתפסיקי להתקלף לפני שלא יישאר ממך כלום", יעצתי לה, "את לא יכולה לרקוד על כל החתונות ולרַצות את כל הגורמים. תהליך המודעות הוא תהליך של חשיפת האני הפנימי, ולא בריחה מהאני שלך ומרדף אחר תדמית חדשה. את כמו שאת, זה הכי טוב. את מבינה?"
"נו, אז איך זה שאני בת שלושים וטרם התחתנתי, אם ככה זה הכי טוב?" היא הקשתה את הקושיה המתבקשת.
"לא התחתנת כי עוד לא הגיע הזמן. זה נכון שיש הרבה עבודה נפשית לעשות בתקופה הזאת, יש מה לשפר ולקדם, אבל לא צריך להחליף את כל האישיות מדי שנה כדי להתחתן".
"מתי החלפתי אישיות?!" היא כעסה. "לפני ארבע שנים, מדוסית כבדה וחסודה הפכת לפתוחה וזורמת. זוכרת?", שאלתי. "ומה רע בזה? חשבתי שזה מהלך חיובי", היא התריסה. "בטח חיובי. לזרום זה טוב, ולהיפתח בנפש זה גם טוב. אבל אין צורך להחליף את כל האישיות והסגנון הכללי. מספיק שתאמצי את התכונות הטובות", אמרתי.
"ומתי שוב החלפתי אישיות?" היא שאלה בחשש מה. "לפני שנתיים, כשחזרת מהודו והפכת בן רגע מבחורה שכלית, יציבה, ליטאית וברורה למעין... שאנטית ורחפנית בסגנון הודי", עניתי. "תקשיבי", טענה חברתי בהיגיון-לא-היגיון, "גמרנו! בנים לא נמשכים לכל הכבדוּת הליטאית הזאת, כמו שאת מכנה אותה. בנים לא מעריכים היום שכל והיגיון נשי. הם מחפשים בחורה רגשית, אפילו קצת אבודה, שתישען עליהם".
"נו, באמת. אז החלטת ללכת לאיבוד כדי למצוא חתן?" התרסתי. "תראי, זה בעיקר תלוי בהצעה", היא ניסתה להסביר לי, "כשמציעים לי בחור אקדמאי אני מגיעה בלוּק היותר רציני שלי, וכשמציעים לי בחור שחזר מהמזרח אני מביאה את הצד הזורם שלי". "ומתי את מביאה את עצמך?" שאלתי בלגלוג.
"את מבינה, אני לא כזאת מקובעת. אני זורמת ויש לי הרבה צדדים, כך שזה תמיד אני – רק עם דגש אחר", היא טענה בהיגיון. "זה נכון. יש בך לא מעט צדדים וגם מזג זורם, אבל לדעתי את צריכה להיזהר שלא לאבד את עצמך בתוך כל הזרם הזה", אמרתי. "את צודקת", היא הסכימה, "אני באמת מרגישה לפעמים שכבר הרחקתי לכת עם כל השינויים והשיפוצים של השנים האחרונות".
"עכשיו, במקום לרדוף אחרי החיים, הגיע הזמן לבקש את האני העצמי שלך ולנוח קצת. את לא חושבת?" שאלתי אותה.
"צודקת, האני שלי בתוך הגלות כבר הרבה זמן והגיע הזמן לחזור לעצמי. אני מתחילה לחשוב שאולי גם בעלי מתקשה למצוא אותי מאז שאיבדתי את האישיות שלי... שוב יש לפניי עבודה", סיכמה חברתי, "והפעם – לחזור הביתה. לחזור אל עצמי. ואולי בזכות זה אזכה בקרוב גם לבנות את ביתי".
פורסם לראשונה בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן