שיבולת
שיבולתצילום: פנימה

הדבר הכי חשוב, אומר השל"ה הקדוש, מכל מה שתעשי בחג השבועות, הוא שבהדלקת הנרות תעמדי לרגע, תעצמי עיניים ותדמייני שאת מול הר סיני.

"יחשוב רגע אחד בחג השבועות במעמד הר סיני, ויחשוב שכולנו היינו שם וקיבלנו התורה, ויחשוב כי פנים בפנים דיבר ה' עמו, ויחשוב בשבועה שנשבע בהר סיני. ויתמלא רטט, ויעשה לעצמו לב טהור, ויעשה עם עצמו הסכם חזק, כאילו עכשיו קיבל התורה. ויתלהב בלבו להתמלא אהבה לה' יתברך, לעובדו בשמחה ובטוב לבב" (השל"ה הקדוש, מסכת שבועות, תורה אור).

במעמד הר סיני כתוב "ויָשֶב משה את דברי העם אל ה'", אך לא אומרים לנו אילו דברים דיבר העם. חז"ל משלימים לנו את פיסת המידע החשובה הזו (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו). שואל ה' את משה: מה אמר עם ישראל כששמעו שאני רוצה לתת להם את התורה? ומשה משיב: אינו דומה השומע מפי פרגוד (שליח) לשומע מפי המלך. רצוננו לראות את מלכנו - בניך רוצים לשמוע אותך מדבר, לא על ידי שליח.

אין הם יכולים לשמוע הדברים מפי! הם ימותו! משיב ה'. בני ישראל יודעים שאם ה' ידבר איתם ישירות, הם לא יעמדו בזה וימותו. אבל "נפשי יצאה בדַבּרו", הרצון שלהם להרגיש ולראות את ה' היה כל כך חזק. כך צריך להיות הרצון שלך בשבועות - להיות טובה, ובכאלה עוצמות.

רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, במדבר, לראש חודש סיוון) אומר שישנם רק שני חודשים בשנה שמזלם אנושי: אלול וסיוון. אלול, החודש שבו נברא העולם, מזלו בתולה. ה' לא ברא את העולם לתוהו, על מנת שנישאר לבד, אלא בשביל החיבור הזוגי. לשם כך יש את סיוון, שמזלו תאומים. 

זו עבודת השנה, אומר רבי צדוק. אישה, מאלול את עובדת לבדך. אם עשית את עבודתך באלול, ביקשת בראש השנה בתפילות, דייקת בסגולות שהכתבתי לך ליום כיפור, הדלקת נרות בחנוכה והתחפשת לכלה בפורים - עכשיו בסיוון יהיה לך כל כך טוב! משמע, את תפגשי כעת את בן זוגך, כי לא טוב היות האדם לבדו. 

הבדידות הזו שעברת מאלול עד סיוון, באמונה, בתקווה ובחיבור לקב"ה, היא שתביא לך את בן הזוג שלך, מפני שטוב זה ביחד. סיוון הוא חודש החיבור, חודש החתונה, ויום חתונתו של עם ישראל הוא יום מתן תורה.

נשים חכמותֿ
אני רוצה שנבין מה קורה בליל שבועות. הרי מה אני מקבלת משבועות כאישה? הגברים לומדים כל הלילה, ואילו אנחנו נמצאות עם הילדים כל היום. אומר השפת אמת: בליל שבועות, בחצות הלילה, יורד לעולם שׂכל דק מן הדק. ונסביר למה הוא מיועד.

אנחנו נשים כל כך חכמות, כל כך אינטלקטואליות. לכל אחת יש תואר שני ופרופסורה. ובכל זאת, חסרות לנו המיומנויות הבסיסיות בחיים: איך להיות כלה, איך להיות רעיה, איך להיות אימא. 

פעם ידעו להתחתן, ידעו מה לומר לבחור בפגישות. "ימימה, מה את כועסת עליי? הייתי כנה איתו", את שואלת. אני הרשיתי לך להיות כנה? 

נשים לא יודעות להיות רעיות. האם להיות רעיה משמעו להיות רעה, רעועה או רועה, מנהיגה? אין לנו מושג איך לחנך: האם לחבק אותו עכשיו או לכעוס עליו? חוסך שבטו או שונא בנו? 

אין לנו מושג איך להיות כלה. כלה זה לקבל מחמותך עצה. ומה קורה במציאות? חמותך אומרת לך הערה קטנטונת - ואת מתמוטטת. יש לי תלמידה שחמותה דואגת הרבה והיא מצייתת. לא הייתה פעם אחת שהחמות הזו צדקה. אבל תלמידתי, בהתמדה, מצייתת לה. זה שכל דק מן הדק של כלה. קיבלת חמות – עכשיו תביני מה עושים איתה. 

השל"ה הקדוש אומר שישנם שני ראשי שנים. ראש השנה הראשון הוא בתשרי. בו מקבלים כסף, בן זוג, ילדים, בריאות. אבל איך מכלכלים את הטוב הזה ומעבירים אותו לחיי המעשה? איך מכינים את הכלי? מה שווה שקיבלת סכום ענק מאראלה ממפעל הפיס, אם אינך יודעת לכלכל אותו בתבונה? ראש השנה השני הוא שבועות, ובו את מקבלת את השכל איך לכלכל את הטוב שקיבלת בתשרי. 

במילים אחרות, אומר השל"ה, בראש השנה יש "פרנסנו" ובליל שבועות יש "כלכלנו". לשכל הדק והמעשי הזה קוראים EQ, אינטליגנציה רגשית. זוהי מתנת חג השבועות לכל אישה ואישה. 

תורה – מלשון יורֶה, שמרווה הארץ ומוציא ממנה כוח נשמתו אל הפועל. גם השפת אמת וגם השל"ה אומרים לנו שליל שבועות הוא ליל מימוש פוטנציאל, והתורה היא כמו גשם ברכה שיורד, מרווה אותך ומוציא את כוח נשמתך אל הפועל. שבועות זה לגלות את הדגל שלי, את הצבע שלי, את המשפיעים שלי מימין ומשמאל. שבועות הוא השכל הדק.

דעי לך, כוחך – בקבלתך. מלכותך – בקבלתך. כתוב בזוהר הקדוש: לֵית לֵיה מגרמֵיה כלום (אין לו מעצמו שום דבר). השפת אמת לפרשת במדבר כותב: "ובחינה זו נקראת מדבר. וממדבר – מתנה! כי התורה - שלמות הנבראים, וכפי חסרון השלמות כך זוכים לתורה, שיורדת ממקום גבוה למקום נמוך. ולכן כשנמלא העולם בשׂמים מדיבור ראשון, איך קיבלו הדיבור השני? שהעביר הקב"ה רוח ראשון לגן עדן כדי שיקבלו השני". במילים אחרות, פַּני מקום. 

רות אותיות ויתור
נדבר כעת על מצב של הרחבת הקיבולת, כאשר ישנו ציווי מפי ה' שלא מדבר אלי. 
רות המואבייה מקבצת שיבולים של עניים בשדות. מלכתחילה הייתה בת של מלכים, ותראו לאן היא הגיעה. אין ברירה, אומרת לה נעמי, הלילה את הולכת לגורן. "ורחצת וסכת ושמת שמלותייך עלייך וירדת הגורן... ובאת וגילית מרגלותיו ושכבת" - ותציעי לו נישואין. 

זה לא בשבילי, אומרת רות, זה לא צנוע. אני גם לא רוצה בו. הרי רות הייתה בת ארבעים ובועז בן שמונים ושבע. ובכל זאת: "ותאמר אליה כל אשר תאמרי אלי אעשה". חז"ל מבשרים לנו דבר מצמרר. המילה "אלי" אינה כתובה במגילה, אלא זהו רק הקרי. כל אשר תאמרי אלי אעשה – כך צריך בעל הקורא לקרוא, אבל המילה אלי אינה כתובה. 

מדוע? עונים חז"ל במדרש: ולא כתוב "אלי", כי נעמי אמרה לרות דבר זר לפי טבעה, שתבוא נערה גרה, ענייה, מלקטת שעורים אל בועז, זקן ושופט בישראל. אבל רות ביטלה את חושיה ואנושיותה והרגשתה בנוגע לצניעותה, ועל כן לא כתיב "אלי", שלא היה כאן אלי. איזו רות זאת! 

וזה עוד כלום. חז"ל מגלים לנו סוד על נעמי. נעמי היא אלמנה בודדה בת חמישים וחמש. האם אין יותר טבעי מאשר שתחזור לבית לחם ותתחתן עם בועז בן השמונים ושבע, המודע, הקרוב שלה, שיפיג את בדידותה בשנות חייה האחרונות? 

כמה היא אוהבת את בועז, אומרים חז"ל במדרש רבה, ובועז אף שולח שליחים כדי להתחתן עם נעמי. אבל היא אומרת: זה יהיה אגואיסטי. אני כבר לא יכולה ללדת. רות, לכי את. בואי נדאג לך, לתועלת של עם ישראל, למשיח.

זה מצמרר. אנחנו קוראים במגילה וירדת, וסכת, ולבשת, ושכבת. כשלמעשה הכתיב הוא וירדתי, ולבשתי, וסכתי, ושכבתי - בגוף ראשון, כאילו נעמי מדברת על עצמה! כתיב ולא קרי. בכך רומזת לנו המגילה: נעמי קוברת את משאת חייה ונותרת בודדה עד סוף ימיה כי האינטרס הכלל-ישראלי חשוב בעיניה פי כמה וכמה. 

לכן אומרים כל העם בחתונה של רות ובועז: "ייתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה, אשר בנו שתיהם את בית ישראל". למה כרחל וכלאה? כי גם כאן יש ויתור. הרי רחל רצתה את יעקב בלילה של החתונה. הוא היה צריך להיות שלה, אבל היא חשבה על המשיח - ונתנה ללאה את הסימנים. 

דעו לכן, הנשים הגדולות האלה שהרחיבו את הקיבולת כשבטנן מלאה בייסורים, מהן נולד המשיח. מרחל - משיח בן יוסף, מלאה - משיח בן דוד, ומרות ונעמי - המשיח הנצחי. זה נקרא לקבל תורה. מי שעושה את זה יכולה לבקש: ה', אני רוצה לקבל תורה ואני ראויה לקבל משיח. כי אתה יודע כמה פעמים זה לא דיבר אלי, ועשיתי את זה?! 

בשבועות חכי למשיח. אומר הזוהר הקדוש: ברגע שקורין בניי עשרת הדיברות, נברא אורו של משיח הקדוש. ויעמדו כולם ויקוו לבואו, במהרה בימינו. אמן. 

פורסם לראשונה בפנימה

לרכישת מנוי לחצי כאן