התמודדות עם מחלה קשה

"הרופא צופה שהיא תצטרך לחבוש כובע במשך כחצי שנה, ולכן היא יצאה למסע קניות מפנק. מחקרים מראים שתמיכה נפשית משפיעה על הסיכויים".

הרבנית ד"ר חנה קטן , ח' בסיון תשע"ה

התמודדות עם מחלה קשה-ערוץ 7
למצוא מעגלים של תמיכה
צילום: פנימה

בוקר קייצי. לאחר שעה של מדידות וחיבוטי נפש, והסתכלות אחרונה במראה הארוכה שהמוכרת הנחמדה הציבה לפניה, היא בוחרת כובע רחב שוליים צבעוני להפליא.

הרופא צופה שהיא תצטרך לחבוש כובע במשך כחצי שנה, ולכן היא יצאה למסע קניות מפנק. והנה היא אוספת לתוך סל הקניות כובעים שונים בשלל צבעים - כובע אפור, אחר ירוק-זית ואחד צהוב. 

לבית החולים היא תיקח איתה גם ערמות של גלילי צמר בצבעי ורוד וכחול, ותסרוג סוודרים לכל הנכדים והנכדות. היא עוד הספיקה לערוך ביקור חטוף בספרייה היישובית, שם בחרה לה כמה ספרים מעניינים (היא אוהבת מאוד את אורנה בורדמן), וזהו זה, היא מוכנה למסע אל החיים - שישה חודשי רדיותרפיה במחלקה האונקולוגית, שיובילו אותה בעזרת ה' לבריאות שלמה. אמן.

היא מגיעה שוב למרפאה, כדי להיכנס לחדרה של הרופאה. כרגיל, התור ארוך... היא בסך הכול זקוקה למרשם חוזר לתרופה. עקב נסיעה לצפון היא החסירה שבוע של טיפול, וכבר כל הפרקים שלה כואבים. אך לפני כן יש את התור האין-סופי לבדיקות הדם. היא מקווה שהפעם היא תימלט מהגזירה של יד כחולה, נפוחה וכואבת בעקבות הבדיקה. 

ומה עם התור בבית המרקחת? רק לא המבטים האלו, וחקירות השתי וערב של הרוקחת; בפעם הקודמת לא הגיע בזמן האישור לקבלת התרופה היקרה הזו מהאגף הרפואי של קופת החולים, והרוקחת הפטירה: "תחזרי בעוד יומיים". עכשיו הרוקחת מגיעה עם התרופה והאישור הנכסף ביד. היא נוטלת מידה את התרופה, מודה לה ויוצאת.

את התרופה היא משחילה בזריזות למעמקי התיק הענקי שלה. כמה היא מתביישת בכך שהיא נוטלת את התרופה האיומה הזאת. היא מוזמנת לאשפוז יום בבית החולים, שם תבלה חמש שעות עם עירוי תוך-ורידי תקוע בזרועה, בחברת חולים המטולוגיים נטולי שיער, חיוורים ותשושים... אולי היא תבקש מבנה הבכור לשהות לידה? זה יקל מעט על החוויה המדכדכת.
המשפחה איתה, וזה יפה, ובכל זאת היא מרגישה לבד. לבד עם הכאב, עם החששות, עם הדאגות לטווח הקצר והארוך. קשה לה לדבר עם בנותיה על התחושות האלה, וגם את החברות הטובות היא אינה רוצה להטריד בדאגותיה - היא חוששת שהן תפסקנה להתקשר. והבעל הוא גבר, לא הכול הוא יכול לחוש ולהבין.

ואז שמעה על 'אישה אל אחותה'. מדובר בקבוצת תמיכה שמזה כשנתיים מתאספות חברותיה מכל קצות הארץ. צעירות ומבוגרות, דתיות וחילוניות, נשים משכילות ונשים פשוטות, עירוניות ובנות כפר, שבחדוות אחיות, ממש כאישה אל אחותה, הן תומכות, מעודדות, משׂחנשות, מעצימות ומתעצמות. הן מרעיפות זו על זו שלל של עצות ותובנות, משתפות זו את זו בחוויות נעימות יותר ונעימות פחות, ושואבות כוחות להמשך. 

היא מחכה מדי חודש לפגישה, אשר ממלאת אותה בכוחות רעננים. זה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה. אך הקבוצה אט אט מצטמצמת. נשים שהבריאו פורשות בדרך כלל, ואחרות שנוצחו על ידי המחלה הלכו בדרך כל הארץ, וכל אחת מהנשארות תהתה בסתר לבה: האם היא תהיה הבאה בתור?

מחקרים נחשבים שהופיעו בעיתונות הרפואית בשנים האחרונות מצביעים על כך שתמיכה נפשית ורוחנית משפיעה באופן משמעותי על מהלך המחלה ועל סיכויי ההישרדות של חולי סרטן. עובדה זו פותחת צוהר לאפשרויות טיפוליות תמיכתיות מותאמות אישית למאפיינים הפסיכולוגיים והנפשיים של המטופל, לצרכיו ולהעדפותיו, התאמה שתביא את התגובה הטיפולית המיטבית. התועלת שבגישה הזו הוכחה הן לגבי קבוצות תמיכה שבועיות לחולות סרטן השד, ואף לגבי חולי סרטן ריאה מתקדם.

ישנם בתי חולים שמשלבים גם ליווי רוחני לקראת המוות. אחד מהם הוא המרכז הרפואי שערי צדק. החולה הנוטה למות זקוק לליווי מיוחד הכולל טקסי פרידה מובְנים, כתיבת מכתבי פרידה לקרובים ולחברים, הכנה רוחנית ואפשרות לדבר על החששות מהעתיד. אין חשוב יותר מהדיבור - פעמים רבות החולה מעוניין לדבר על מותו הקרב ובא, ואילו הקרובים חוששים מכך. אז הם עוצרים באיבם את הדיבורים המעיקים שלו, והחולה מרגיש שלא מבינים אותו ושלא נותנים לו להשתחרר בנחת מכבלי החיים. הליווי המקצועי אמור לפתור גם בעיה זו.

במהלך הליווי הרוחני לפעמים המטפל שר עם החולה שירים שהוא אוהב, לעתים ילמדו יחד מדרשים רלוונטיים על פרידת הנשמה מהעולם ועיכובה, ולעתים יכתבו יחדיו סיפור חיים המשלב תקופות משמעותיות בעיני החולה, כתיבה שתאפשר לחולה הנוטה למות לאסוף את עצמו לקראת המוות. כמו כן נעשית עבודה גם עם בני המשפחה, כדי להקל עליהם להפנים את הפרידה הקרובה.

ישנן אחיות אונקולוגיות שמנהלות 'הוספיס' ביתי. הכרתי כמה מלאכיות כאלה בלבן, ועפר אני לרגליהן. הן זמינות לחולים שלהן במשך עשרים וארבע שעות, וקשובות במשך כל היממה לבקשות בני משפחתו. הן מרגיעות, מלטפות, מטפלות, מאלחשות ומהוות למעשה את קו החיים של כל המשפחה, לעתים למשך תקופה ארוכה, כאשר רוב העבודה נעשית בלא תגמול כספי. זוהי תופעה כמעט על-טבעית.

אף הרופאים משחקים תפקיד חשוב ביותר בהכנת החולה לפרידה מהחיים בסוף ימיו. החולה הנוטה למות זקוק לישרות ולשקיפות, כשהן מתובלות באמפתיה רבה. מחקרים מצביעים על כך שחולים שהוכנו על ידי רופאיהם למוות הממשמש ובא נטו לצלוח את התהליך טוב יותר, נעזרו במשככי כאב ביתר יעילות והעדיפו למות בבית בקרבת יקיריהם, כשהמשפחה מהווה כלי קיבול לסיום הקרב ובא.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי לחצי כאן