כמה לא צנוע לדבר על צניעות. כמה אמנות צריך כדי לחנך לצניעות. אמי ע"ה הייתה אומרת שיש צניעות במידות – כלומר, באורך השרוול והחצאית - ויש צניעות במידות – כלומר, בתכונות ובדפוסי ההתנהגות. כמובן שחשוב מאוד, כמו בכל עניין, שיהיו גבולות ברורים ולא רק דיבורים מעורפלים, ולכן יש לנו את ההלכה.
אבל בהורות, שוב ושוב עלינו להיות מודעים לאנרגיות, לשדרים הסמויים, למילים שלא נאמרו. יש כללים ברורים בצניעות, אבל אין כללים ברורים בדרך לחנך אליה. יש בת שאפשר להעיר לה והיא תתקן את לבושה, אבל יש בנות - ואולי הן הרוב - שכל הערה רק תזיק להן, תרחיק אותן ותיצור אצלן התנגדות.
אם בכביש נכון הכלל הידוע "אל תהיה צודק, תהיה חכם", כאן זה נכון שבעתיים. הערות צודקות מאוד עלולות להתברר כלא חכמות כלל. בדרך כלל אני ממליצה לאימהות לעשות דיאטה של הערות. לנסות לא להעיר, ואם כבר לדבר, אז להאיר: "כמה יפה את לבושה", "תענוג לראות כמה את צנועה", "יש לך טעם נפלא ועדין", "ממש נעים להביט עלייך" וכדומה.
אולי דווקא כשהמצב לא משהו, יכולה האֵם לעשות לעצמה סוג של דמיון מודרך, ולראות בעיני רוחה את הבת פשוט צנועה. כלומר, לכוון את התאורה לחלקים הצנועים שבה.
כמובן שהכול מתחיל בדוגמה האישית, גם בצניעות הפנימית וגם בחיצונית. לפעמים בא לי לצחוק - או לבכות - כשאימא עם מחשוף ענקי או רגליים מגולות בוכה לי על בתה שלובשת מכנסיים. כאמור, זה לא צנוע לדבר על כך ולהעיר לאחרים, אבל אולי בכל פעם שמשהו בצניעות מפריע לנו – זה גם הזמן לבדוק מה אפשר לתקן אצלנו. מנגד, אימא שהיא אובססיבית בנושאי צניעות יכולה רק להרחיק את בתה מהנושא. כאן הדוגמה האישית המוגזמת יכולה לגרום לבת לברוח למחוזות אחרים, פשוט כי מלחיצים אותה בבית.
לסיכום, אין פתרון קסם, אבל כדאי לשנן שוב ושוב: כשם שמצווה לומר דבר שנשמע, כך עדיף שלא לומר דבר שאינו נשמע. ואם את חייבת, ממש חייבת, לדבר ולא לשתוק - אל תעירי, רק תאירי.
פורסם לראשונה בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן