כמו בכל ערב אני מתכננת לי את הבוקר המושלם: אקום ברבע לשש, אתארגן, אשתה כוס מיץ תפוזים, ורק לאחר מכן אעיר את הילדים בליווי מוזיקה ונשיקות ואלביש אותם בזריזות בבגדים שכמובן הכינותי מראש.
לאחר מכן שטיפת פנים, צחצוח שיניים, ארוחת בוקר - ונצא ליום העבודה.
אבל כרגיל, המציאות קצת שונה. הכנתי בגדים מראש, אבל בחצות הקטן התעורר בבכי עז והבקבוק טפטף על הבגדים שהכנתי לאביבה. קמתי אליו כמה פעמים, עד שנשברתי ולקחתי אותו איתי למיטה כדי שאוכל לישון ארבע שעות רצופות.
השעון המעורר, קרי הקטן, מצלצל ברבע לשש, בעשרה לשש, בחמישה לשש. "היום אקום מוקדם מהרגיל!" אמרתי, ובנחישות הכרעתי את קורי השינה ואת העייפות וקמתי.
נועם נשרך אחריי. לכי תשתי כוס מיץ עם תינוק שדורש בקבוק כאן ועכשיו.
בדרך למיטה של אביבה אני אוספת צעצועים ומרימה נעל אבודה. אני אומרת לאביבה שהגיע הזמן לקום, ובו זמנית צועקת לכיוון חדרם של הבנים: "לקום, בנים, לקום".
אביבה לא עונה, היא קמה חמוצת פנים ודורשת במפגיע להגיע היום ראשונה לגן. מכיוון שמחוגי השעון מתקדמים במהירות שיא, אני מסבירה לה בעדינות שראשונה היא כבר לא תהיה, אבל כדי שהיא תהיה בין הראשונות עליה להזדרז. היא מגיבה באיפוק ובבגרות וזורקת את עצמה על המיטה.
לעומתה מימי יודעת להתלבש לבד, למעט באפיזודות שבהן היא כועסת, עצובה או מאוכזבת. כלומר, היא מתלבשת לבד רק לעתים ממש ממש רחוקות.
נועם ביד אחת, והיד השנייה עדיין בגבס – כן, זה קורה גם לאימהות. למזלי ולשמחתי הגבס נפתח כך שהאצבעות משוחררות, ובעזרתן אני מכפתרת למימי את החולצה. "אימא, מה אוכלים?". "חמודי, רוץ למכולת ותקנה ופלים לכולם, וגם שוקו ולחמנייה". בזמן שהוא רץ אני מדרבנת את השאר להתארגן. "מי שיהיה מוכן יקבל לחמנייה ושוקו". "וגם ופלה, נכון אימא?" רותי מחייכת לעברי. המשימה הושלמה, הם מוכנים ליציאה. "מה קורה?" הבעל חזר מן התפילה.
"הנה, הקטנים מוכנים, קח אותם מהר לגן ואת נועם למעון. היום אני חייבת להגיע בזמן למערכת". מותשת אני מדליקה את הקומקום החשמלי, מנסה לא להסתכל על ערמות הכביסה שהצטברו.
בזמן שאני מחכה למים שירתחו אני נושמת עמוק ומכינה את התיק שלי ליציאה. תוך כדי כך אני נזכרת במה שאמרה לי חברתי הטובה תמר: "כשהייתי ילדה רציתי להיות מבוגרת. כשהייתי יותר מבוגרת, רציתי להיות שוב ילדה. מאז שהפכתי עוד יותר מבוגרת, כלומר אימא, כל מה שאני רוצה הוא שקט!".
אני נושמת שוב נשימה עמוקה, ומשחזרת את הנושא שכל אימא מתמודדת איתו: הבוקר. איך מתארגנים בבוקר? אני חוזרת בדמיוני אל השנים הראשונות, אז כולם היו קטנים.
***
מכתב ההתפטרות הראשון שהגשתי היה בגין אי יכולת להסתדר בבוקר. ממש כך. הבת החמישית נולדה בשעה טובה ומוצלחת, ועם סיום חופשת הלידה מצאתי את עצמי מתמודדת, כך לפחות חשבתי, עם הבלתי אפשרי. הבעל יצא לעבודה בשש בבוקר, ואני נותרתי עם חמישה קטנים, מתוכם ארבעה במעון.
בני בכורי בן הארבע וחצי איחר כמעט כל יום להסעה של החיידר, ומצאתי את עצמי בשמונה ורבע נשרכת למעון עם עגלת תאומים (לא, אין לי תאומים, רק שהייתי זקוקה לעגלת תאומים). לעבודה כמחנכת כיתה ג' בנים הגעתי קצרת נשימה באיחור קבוע שנע בין עשר דקות לחצי שעה.
"זה לא ייתכן", המנהלת גערה בי שוב ושוב, והיא צדקה. הצדק הזה הוביל אותי להגיש - עם האיחור החמישים - מכתב התפטרות.
"עת לעבוד ועת לנהל בית", מלמלתי, ובמשך שנה מצאתי את עצמי מסיימת את תהליך הבוקר בסביבות עשר. לא מיהרתי לעבודה, רק שהבוקר התבלבל עם הצהריים, והגננות ביקשו אם אפשר לא להגיע אחרי תשע בבוקר. שנה חלפה, הקטנה גדלה. לאחר חשבון נפש נוקב וחשבון בנק זועק לעזרה, החלטתי שאני חייבת למצוא עבודה שתתאים לי ולא תלחיץ אותי עם השעה הקדושה שמונה בבוקר. ואלוקים עזר לי. עזבתי את ההוראה, והפכתי את כישרון הכתיבה למקצוע. נכון, מדובר במקצוע שדורש שעות עבודה ארוכות, אבל יש פריבילגיה בצדו - אפשר להוציא את הילדים בנחת ולהתחיל את יום העבודה בתשע.
ועדיין, יש ישיבות מערכת, וישנם מרואיינים, וכתבות, ודד ליין.
פעם גרתי מול שכנה שארגון היה שמה השני. ממנה למדתי להכין בלילה בגדים, ומגש עם בלילת עוגה בחושה במקרר. בשש בבוקר אני מכניסה את העוגה לתנור, הריח המשכר מעיר את הילדים, כוס חלב ביחד עם העוגה - והם שבעים.
למדתי גם להכין מראש פתקים בנוסח "הילדה מאחרת מכיוון ש...", "הילד לא הכין שיעורי בית, היום בלי נדר נדאג להשלים את החומר" - ורק השארתי מקום לרשום את שמו של הילד. דאגתי להשאיר באוטו מברשת, קוקיות, פריכיות אורז, מגבונים. בקיצור, ציוד של הדקה התשעים.
ועדיין, אני שומעת מסביב את אנחת הרווחה שפורצת מאימהות שמסמנות וי מדי בוקר. "ברוך ה', קרה הנס". כן, מדובר בנס יומי. השגרה הברוכה שלנו היא בעצם נס אחד ארוך, וצריך להודות בכל בוקר לריבונו של עולם שהנה קמנו והצלחנו ואנחנו מתחילות יום חדש.
***
"מה קרה?" הבעל עומד מולי כשהוא מחזיק את הקטן על הידיים, "תגיד יפה שלום לאימא". היה זה אחד מהימים הנדירים שבהם הוא מסוגל להושיט לי עזרה. כאמור, הוא חייב לצאת מהבית מדי בוקר בשש. היום יש להם טיול.
"אני רוצה להיות מסוגלת לשתות כוס קפה בבוקר בלי שאיש יפריע לי", עניתי לו ונפרדתי מהתמונות שרצו לי בראש בדקות האחרונות.
"אז תקומי יותר מוקדם", הוא שולף את הקלף המנצח...
פורסם לראשונה בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן