מנצח

ארבע ועשר דקות. צריך לעבור לריצה. הבטחתי לצחי שאני באולם בארבע ורבע. בא במקום צחי עכשיו. שאל אותי לפני יומיים אם אני רוצה לעבוד. בטח רוצה, אמרתי. צריך כסף. משהו לא רגיל, הוא אמר. באמת לא חשבתי.

צחי שלח לי כבר עבודות בפיצה-מולי, מלצרות אצל סימון, ועוד כמה. אבל הפעם זה היה משהו אחר - עוזר מחסנאי במרכז לאמנויות. צחי הסתכל על הפרצוף שלי ואמר שלא אדאג, צ'יק צ'ק ילמדו אותי מה עושים. 

זה אמור להיות קרוב. "סליחה", אני פונה לגבר ממושקף שיוצא מהאוזניות שלו בשבילי, "איפה זה הרצל פינת ז'בוטינסקי?"

שבועיים באולם התרבות על שם שמיר, וכבר למדתי להבין את ההמהומים של שמעון הבוס, ולהבין אם הוא מרוצה או לא. גם תרצה במשרדים כבר יודעת את השם שלי, וכבר הפסיקה עם ה"ילד, קח את זה". אתמול היא אפילו שלחה אותי באצבע מרוחת לק סגול למטבחון שלהם להכין לי משהו לשתות. 

התפללתי שיהיה להם שם שוקו, אבל היו רק קפה מגורען ואינדונזי וכל מיני כאלה מוזרים, בסוף הכנתי לי תה נענע. לקחתי אותו בחד-פעמי אל החדר הקטן שלי ושל ויקטור. בדרך התחרטתי שלא הכנתי עוד כוס, גם בשבילו. 

ישבנו בחדר האחורי הקטן. ויקטור ואני. הוא הציע לי קפה, ואני חייכתי בהתנצלות, מצביע על החד-פעמי של תרצה. "תה זה טוב, אדון צעיר", הוא חייך וקם להדליק את הקומקום. אחרי שאני שומע את ההתנשפות שלו כשהתיישב חזרה, החלטתי לקום בעצמי בפעם הבאה. "כמה סוכר, ויקטור?". "בלי סוכר", הוא מחייך, "לא טוב לי לדם". 

מהחלון שלנו רואים את האנשים ברחוב הרצל רצים וצפופים כאילו הם צריכים לקנות את כל החנויות. מהאולם הגדול נשמעים בסים חזקים, מרעידים את הרצפה מתחת לרגליים שלנו, מנדנדים את השתייה בכוסות. 

ויקטור שותה בספל זכוכית צר וגבוה. הוא מקיש באצבעות שלו על הספל לפי הבסים, כאילו מנגן בפסנתר. "לא טוב", הוא אומר לאוויר, "הם מנגנים לא מדויק, צריכים מנצח טוב". אני שואל את ויקטור אם מותר להיכנס לאולם לראות את החזרות. "רק אם יש לך סיבה טובה להיכנס", הוא מקנח את השפתיים בממחטה משובצת, "תפקיד שלך זה לדאוג שנקי שם, החיבורים חזקים, נו, הכבלים במקום, לכל אחד תפקיד ומקום שלו. אם כל אחד עושה תפקיד שלו טוב, זה כמו תזמורת טובה מנגנת ביחד. אז תפקיד שלך לעזור מה שסמי צריך. מבין?" בטח אני מבין. 

בשבוע הראשון שמעון הצמיד לי את סמי שיעשה לי חפיפה, ילמד אותי את ההברגות בבמה ומאחורי הקלעים וברמפות, כל המפתחות, הכלים במחסן האחורי, איך מנקים ואיפה. הכול. 

"מה התפקיד שלך, ויקטור?" אני שואל ובוהה בפוסטרים שמודבקים על הקיר, כל מיני הופעות שהיו באולם. מקום רציני האולם הזה. 

"נו, מה אתה רואה אני עושה? יש בערב הופעה, נו, או חזרות, שמעון וכולם הולכים, נכון? נו, אולי באים קצת, להגיד שלום לאמנים, אבל הולכים. ואז ויקטור נשאר כאן ומשגיח באולם. מחכה עד סוף האירוע ואז לבדוק את כל הכניסות נעולות. מביא לאמנים בקבוק מים לפני שהם נוסעים ומפעיל להם השער החשמלי בחניה. בודק כרטיסים של קהל שנכנסים, מוציא מי שנכנס עם אוכל, נו. אתה רואה. העיקר יש עבודה, העיקר יש שמחה בלב וחיוך על הפנים". 

באמת מחייך הרבה הויקטור הזה. לא אכפת לו שמנצנצת לו השן זהב משמאל. בחיים לא הייתי מוכן שישימו לי זהב בשיניים.

למה הרמזור לא מתחלף ולמה הנהג כזה איטי? אני אגיע לכיתה בשמונה וארבע דקות. למה השיעור הראשון זאת המורה אלונה? "מה המצב, מלקמו", ותכף באה החבטה הגדולה של שי על הכתף. "סבבה". שי מעיף אבן קטנה בכפכף וקולע בול ברגל של התמרור. "אתה בא היום לאיבגי?" נגיע בשמונה ושש דקות. "יש מסיבה ככה בקטנה. מה איתך, בנאדם, לא רואים אותך". אני מספר לשי שיש לי עבודה חדשה באולם התרבות על שם שמיר. "כסף טוב?". "לגמרי". אנחנו מציצים לכיתה, אולי קרה נס ואלונה עוד לא הגיעה. 

גם היום הבסים של הלהקה הזאת מרעידים את הרצפה. "מה אתה מספר, מר מלקמו?" ויקטור מחמם את האצבעות על הספל ומניד את ראשו לפי האופרה שעולה מהטייפ הישן. לא יודע מה יש לי לספר. 

מחר יש מבחן ענקי במתמטיקה ואין לי מושג מה החומר. השיעור הזה נפל בשעות הראשונות על הבוקר ואני בדרך כלל נרדם. מה לעשות שהעבודה באולם נגמרת מאוחר כשכבר אין אוטובוסים, ועדיף ללכת ברגל הביתה, כי מונית בתעריף לילה זה בזבוז כסף. 

מתישהו אצטרך לשבת על מתמטיקה, אולי תמיר יסכים ללמוד איתי. לא שאני דואג מהבגרות כמו שחשוב לי המבחן הפסיכוטכני לפני הגיוס. 

"אתה שקט היום, אדון מלקמו", ויקטור מנצנץ בחיוך מוזהב. האיש הזה הוא היחיד שקורא לי כאן "אדון צעיר", "בחור יקר", ועוד כל מיני ביטויים כאלו מצחיקים. בשביל כולם במשרד אני "ילד", ובחדר של סמי והצוות אני "היי, אתה". ביום הראשון לעבודה ישבתי איתם בחדר ונחנקתי מעשן ומהדיבורים שלהם. טוב שלמחרת מצאתי את ויקטור והחדרון. 

אני נשען קדימה על הברכיים ומספר לו על המבחן, על המורה אלונה ועל הפסיכוטכני. "לימודים זה חשוב, איש צעיר", והוא נהיה רציני וקשוח ואפילו קצת מוכיח, "כדי להצליח משהו טוב בחיים צריך ללמוד הרבה. נו, היום צעירים חושבים שאפשר להצליח ככה מהשרוול מה שהם רוצים. תשמע מה ויקטור אומר לך - תלמד, תלמד, תלמד". 

וכאן הוא רוכן לעברי והגבות שלו הופכות לפס אחד מכווץ. "שׂכל זה כוח", הוא לוחש ונוקש אגרוף על הרקה, "ידע זה עוצמה". אני מזיז ממנו את העיניים ולוקח עוד שלוק. אני יודע שזה חשוב. הלוואי שהייתי יכול ללמוד כמה שאני רוצה בשקט. ככה הייתי רגוע על הפסיכוטכני.

הנהג טס על הכביש הריק, כמעט לא מרגישים שזה אוטובוס. היום שמחה כפולה - גמרנו מוקדם, ושמעון נתן לי צ'ק על החודש. צריך לבדוק מה עם תלוש, אולי זה יעזור עם הביטוח הלאומי. עוד לא פתחתי את המכתב ששלחו. 

איך הצ'ק בא בזמן. מחר אחרי הלימודים אעבור בבנק להעביר את הכסף ישר. זה יספיק לחשמל, מים, אולי גם ארנונה, ואת השאר אני אשמור לקנייה במכולת. גיליתי שיכול להיות שם יותר זול מהסופּר של אימא. 

ביום שישי אקח את אדיסו וגטהון, נקנה מה שצריך ונסחוב הביתה. בדרך כלל שלושתנו ביחד מצליחים לסחוב הכול. כשיש קנייה גדולה יותר אני מבקש מישראל של המכולת לקחת את העגלה הביתה ולהחזיר. ישראל מכיר אותי ומהנהן תוך כדי שהוא סופר את העודף לזה שבתור. 

אני ממשש את הצ'ק בכיס. כשאגיע הביתה אכניס אותו לתיק, לא לשכוח אותו בבית מחר. ולזכור גם לקרוא את המכתב מהביטוח הלאומי. רגע של התרגשות מערבב לי את הבטן. יש שם עוד מעטפה שלא פתחתי. 

בדרך כלל לא טוב לפתוח מכתבים, אין שם כלום חוץ מחובות ומכתבים מבתי הספר של כולנו. אבל הפעם הגיע מכתב אחר. נראה כמו צו ראשון. הנה זה הגיע. אוסף של פרפרים שמחים קופצים לי בבטן כשאני נזכר בו, מונח על המדף הגבוה, עטוף חלומות. העצים בחלון עפים אחורה אחד אחד, והמחשבות שלי עפות איתם. גיוס. צבא. פסיכוטכני. מבחן. מחר. מתמטיקה.

"היי, ויקטור", אני נזרק לחדר הקטן ומחליף לחולצת עבודה מהר, ששמעון לא יראה שנכנסתי רק עכשיו.

"נו, בחור יקר, אוטובוס לא בא?" בא, אבל ישבתי עם גטהון על השיעורים. היום אין שנייה לשתות. הערב ההצגה היא על במה מסתובבת, חתיכת הברגות ופירוקים. אולי עוד שעתיים יהיה אפשר לשבת. 

"היום הצגה ילדים, כן? הכי נחמד זה הצגות ילדים ואופרה. מה דעתך מלקמו הצעיר?" דעתי כבר רצה לרמפה האחורית עם ארגז החיווטים. סמי ודניאל כבר התחילו שם. 

אחרי שעתיים וחצי אני משוחרר. סמי ודניאל יישארו על המערכות עד שתתחיל ההופעה, ואני אחזור בסוף לפירוקים. ויקטור יושב ליד השולחן ומקפל בדייקנות חתיכת בד. הוא מסביר לי בחיוך שהוא מקפל את זה יפה כדי לשים בכיס הווסט שלו, להיות מכובד כשיעמוד בכניסה לבקרת כרטיסים. 

רגע לפני שהוא יוצא הוא מסרק את השיער בצִדי הראש מול ראי קטן על הקיר. "ככה אני יפה לקבל כרטיסים, לא? כמו מנצח גדול". אני מחייך חיוך-גיחוך. "אדון צעיר, העיקר שיש בלב שמחה. חיוך על הפנים זה כמו מנגינה יפה". 
ויוצא. 

וחוזר. 

"הרבה ילדים היום, כנראה הצגה מוצלחת", הוא אומר לי ומתיישב באנחת סיפוק על הריפוד הישן. עכשיו שעת שקט עד שחוזרים לעבודה. "אתה רואה?" הוא מצביע על הבד המקופל שמציץ לו מכיס הווסט, "ככה הולכים מנצחים גדולים ברוסיה". ואז הוא שותק הרבה. 

הקולות מהאולם מגיעים אלינו במעומעם, אבל הקול הצווחני של שחקנית הפרפר שחוזרת על אותו שיר דבילי כמעט מוציא אותי מדעתי. נו, שויקטור יגיד משהו, ידבר, יתחיל לפזם את האופרות שלו, ידליק את הרדיו הישן, רק לא הפזמון הפרפרי הזה שוב. אבל דווקא היום ויקטור שקט. רק משחק בשרביט המנצחים שהוא שומר במגירה. 

"הכול בסדר, ויקטור?" אני בזהירות שקטה. אחרי שנייה וקצת הוא מרים את הראש, "הכול בסדר, איש צעיר". אבל אין לו חיוך בעיניים. אני לא אומר כלום. זה משפט קבוע של אימא: "תאלק סאוצ' תייקי איטייקם". אם שורש בשקט, עלה קטן לא שואל.

"הרבה זמן הוא לא בא", ויקטור מחורר את השקט, "היה צריך לחזור שבת שעברה ונו, פתאום היה להם משהו בהפתעה". אני רק מסתכל על ויקטור בעיניים של הקשבה. "בן שלי", הוא מחייך קצת, "ואני, נו, מבין, קצת מתגעגע". 

יש לויקטור בן. הוא אף פעם לא דיבר עליו. כבר הבנתי שהוא חי לבד, והנה יש לו בן. אני לא שואל שאלות וויקטור שותק, מהורהר קצת, וממשיך לספר נקודות נקודות, טפטופי מילים. 

יש לו בן. 
חייל. 
אמיץ מאוד. 
הרבה זמן בצבא. 
תפקיד חשוב מאוד. 
סודי. 
מסוכן.
לא יכול לבוא הרבה הביתה. 
קיבל צל"ש מלחמה. 
הרבה גאווה ממנו. 
"אתה הולך לצבא, כן?" הוא זורק לי אחרי שצייר סיפור קטוע ומלא טלאים. 
"בטח הולך לצבא. השבוע קיבלתי צו ראשון". ויקטור מוודא שהוא מבין מה זה צו ראשון, ואחר כך הוא לא שואל שאלות. אני שותק, מהורהר קצת, ומספר נקודות נקודות, טפטופי מילים. 
צו ראשון. 
חולם על קרבי. 
סיירת. 
הכי קרבי שיש. 
מי יעבוד במקומי. 
כסף למכולת. 
וחשמל. 
ג'ובניק משכורת קטנה. 
אבל יכול לעבוד. 
כסף בבית. 
חולם על קרבי. 
צפצופי מירס קוטעים את השקט מלא הטלאים שלנו. נגמרה ההצגה. לא שמנו לב, אפילו השחקנית הצווחנית לא הפריעה לנו. אני יוצא מהר לאחורי הקלעים. מתחילים לפרק, יש עבודה.

אני סוגר אחריי בשקט את דלת הבית. וורקנש נרדמה ליד השולחן, יחפה ומכווצת על הכיסא. אני מעיר אותה בזהירות, שתלך לישון במיטה, קטנה כזאת. "חזרת, מלקמו?" היא ממלמלת מהשינה, "אימא עוד לא חזרה. חיכיתי לכם". אני מעביר אותה למיטה ומזכיר לה שהיום יום חמישי. אימא חוזרת סחוטה מהמשמרת הארוכה הזו. 

אני מכסה את וורקנש, מסתכל בעיניים העצומות שלה, מסתכל על הילדים האחרים במיטות לידה, ושוב עליה. ופתאום אני רוצה לחבק אותה חזק שאף פעם לא תהיה עצובה. ואני חושב על אימא שעובדת עכשיו קשה בקופה של יום חמישי. 
אני יוצא מהחדר ועובר בשקט ליד המיטה של סבא. הוא ישן. משך את כובע הצמר שלו על העיניים כמו תמיד. השקעים בלחיים שלו מלאים פסים פסים של קמטים. בטח ככה ייראה גטהון בגיל של סבא. הם דומים. 

סבא לא מרחם על עצמו. אני יודע שקשה לו, פעם הוא אמר לאימא שהוא חשב שיהיה כאן אחרת, אבל הוא שמח. תמיד הוא גומר את הדיבורים שלו בזה שהיה שווה ללכת את כל המדבר וההרים, ופה הכי טוב שיכול להיות. העיקר שאנחנו כאן. ארץ קדושה. כל השאר לא חשוב.

אני נזרק למיטה ככה, עם הבגדים. ופתאום אני טייס. הבן של ויקטור עונד לי סיכת כנפיים ואני מצדיע לו. הוא המפקד שלי. מאחוריי צחי ושמעון הבוס מוחאים לי כפיים, וישראל של המכולת מסמן לי וי. וראש הממשלה נהיה פתאום המורה למתמטיקה. הוא לוחץ לי את היד ואומר: "ידעתי שתצליח בפסיכוטכני", ויש לו בכלל קול של פרפרית צווחנית. 

ואני מתחיל להמריא. וכל האנשים בקהל הולכים ונהיים קטנים יותר ויותר. ואני טס מעל המדבר והחולות חרושים פסי קמטים. וסבא הולך ביניהם עם ילד בוכה ועם אימא שמחזיקה תינוק, ופתאום סבא נהיה גטהון והוא מחייך, ומנצנצת לו שן זהב, והוא אומר: "העיקר יש שמחה בלב וחיוך על הפנים. כמו מנגינה יפה".

פורסם לראשונה בפנימה

לרכישת מנוי לחצי כאן