לחלק יקר בחיי, שאין לי ספק שעוד אכתוב עליו לא מעט, קוראים "המלך יעננו".
זו קבוצת ווטסאפ שמאגדת את החברות הכי טובות שלי. רובנו בעלות תשובה מג'נונות, וכמה דתיות מבית שמשאירות את השיח שפוי, כשר ומצונזר.
הקמנו את הקבוצה כשאחת החברות הייתה בשמירת היריון, ותורנות האוכל לביתה ולבית החולים חייבה סנכרון מלא בין כולנו. מאז הפכנו לקהילה תומכת. בשמחות, בעצות, ברגעי נחת מהילדים, בלידות, בתזכורות ל"יעלה ויבוא" ובזמנים קשים.
הגברים לפעמים מקטרים, אבל בואו נודה על האמת, כל עוד אנחנו ממעטות לומר להם "דבר איתי" בדיוק כשהם עוצמים עיניים, הכול טוב.
לפני כשבועיים, שתיים מהחברות נסעו לטיול מהיר בקברות הבעל שם טוב הקדוש ורבנו רבי נחמן. במשך יומיים הן שלחו לנו אין ספור תמונות שלהן, מוארות כמו פרוז'קטור. מתפללות, בוכות, צוחקות, מתחברות. באיזשהו שלב סימסתי להן שאני כל כך מקנאה, עד שאני שוקלת לבטל את ההזמנה של אחת מהן לסעודה שנייה בשבת הקרובה.
לפני שזכינו לשמוע מחוויות הטיול בלייב, נשלחה לדף הקבוצה תמונה של שקית בגדי ילדים. הם הוזמנו באינטרנט טרום נסיעה ונאספו בדואר על הבוקר, שעה קלה אחרי הנחיתה מאומן. "תמהיל מדויק בין חומר ורוח", נכתב מתחת לתמונה. משפט מדויק לתאר את החיים, חשבתי.
"וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן ואדמה וייפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ד). במהותנו, בשורש הבריאה שלנו, אנחנו שילוב של חומר ורוח. אבל כמה קשה לשמור על האיזון הפנימי, הדק, הנכון, שבין רוח לחומר. בעולם הזה, כשהחומר כל כך חזק ונכסף, כשהיחידים שמתרגשים מרוח הם גולשים שמחכים לתפוס גלים טובים, איך ניאחז ברוח? איך נדע מה האיזון הנכון?
בעקבות התשובה עברתי כמה תנודות תפיסתיות בנושא הזה. גדלתי בעולם שכולו קידוש החומריות, עד כדי עבודה זרה ממש. לאו דווקא בבית פנימה, שם כסף לא היה אישיו. לא כשהיה, ולא כשהיה פחות. אפילו בית הספר שבו התחנכתי לא הציב את החומריות כערך עליון. שם ידה של האמנות הייתה על העליונה. אבל מאוחר יותר היה עולמי, עולם הדוגמנות והטלוויזיה, כל כך נגוע בתאוות הממון (והכבוד, אבל זה כבר נושא אחר), שהוא יכול להתחרות עם תאוות הממון של ראשי עיריות.
מלחמה בגשמיות
בתחילת התשובה הוצבה מולנו משוואה ברורה: החומר הוא היפוך הרוח.
שני מלכים לא יכולים לדור בכפיפה אחת. ועל כן, כדי להעצים את הראשון, על השני להמעיט מעצמו. באותה תקופה הנשמה, שהרגישה כאריה ששוחרר מהכלוב, צרחה מאושר. ואני כל כך רציתי להידבק בבורא, שחשבתי שהפתרון הנכון הוא לזנוח לגמרי את עולם החומר על מנת לקדש ולנסות לתפוס פיסת רוח. ולאן שלא פניתי, סיפורי הצדיקים שחיים בדלות, שעד לאותו רגע נראתה לי איומה על סף טראגית, חיזקו את התהיות. לא אשכח איך בעלי והבן שלי חזרו מהרב שטיינמן בהתפעמות גדולה למראה ביתו הצנוע. תקופה מסוימת אפילו לא הסתכלתי בראי. אימא שלי התחרפנה מזה, קצת בצדק. אבל האידיאל הזה, של להשתיק את החומריות לחלוטין ולחיות בצניעות ששמורה לקדושים, גרם למאבק פנימי קשה.
כמו כל דבר אחר בתהליך התשובה, גם בנושא הזה התאזנתי. הבנתי שהשם יתברך לא הוריד אותי לעולם הזה למשפחה ממאה שערים או מרחוב רבי עקיבא, ובפנימיות שלי יש מינון גדול וחזק יותר של הצורך להיות מוקפת בחומר. לקח לי זמן לא להתבייש בזה. לקח לי זמן להגיד: "כן, אני שמחה לקנות בגדים או כיסוי ראש חדש. כן, זה עושה לי טוב שהילדים נראים פיקס ולמצוא לבעלי נעליים חדשות". וזה בסדר. לקח לי זמן להבין שזה לא פוגם בעבודת השם שלי, ולא פוסל אותי מלהיות צדיקה, להפך. זה משמח ומחייה את עבודת השם שלי.
אם לשאוב השראה מרבי זושא, שאמר שאחרי מאה ועשרים לא ישאלו אותו למה לא היה משה רבנו אלא למה לא היה רבי זושא הכי טוב שהיה יכול להיות, גם אני החלטתי לאמץ את עצמי מחדש ולהיות האיה הכי טובה שאני יכולה להיות. זו שאוהבת לברוח לקניון לחצי שעה כדי לחפש שמלה שאני ממש לא זקוקה לה, וזו שמאבדת את הזמן אצל רבי שמעון בתפילת הלל שלא קשורה לכלום. ואני צריכה למצוא את האיזון הפנימי שלי. נכון, הוא לא יהיה זהה לאיזון של הרבנית קנייבסקי עליה השלום, אבל גם בעוד אלף נושאים אני יכולה לומר זאת.
על הלחם לבדו
רוח וחומר מתחברים נפלא בלחם. השמרים, כמובן, מכניסים אוויר לתוך הבצק. אבל הרוח, התפילה שנכנסת לבצק בזכות הפרשת החלה, עושה את ההבדל. אין כמו לחם שאמא שפכה לתוכו את כל הדמעות והתפילות על הילדים. זה הרגע שבו מבקשים על כולם: בעל על אשתו, אישה על בעלה, שניהם על הילדים, הנכדים, הנינים, השמחות והרפואות. הכמיהות לימים טובים נכנסות באהבה ללחם.
הדבר החשוב ביותר בלחם הוא הקמח. קמח לבן הוא לא קמח אלא סוכר, ומעבר לכך הוא חסר טעם, מה שמאלץ אותנו להוסיף לבצק יותר סוכר ומלח - שני מרכיבים נפלאים לבריאות.
לאחרונה התחלתי להשתמש בקמח כוסמין מלא 70% של רובינפלד, ואני לא מקבלת תמלוגים על הפרסום. בגלל סוג הקמח, המתכון מיועד למיטיבי לכת, אבל מומלץ. מי שקשה לו, שיחליף בקמח אחר.
מצרכים:
2.2 ק"ג קמח כוסמין מלא
1/3 כוס סוכר חום
כף מלח (חשוב שהשמרים והמלח לא ייגעו זה בזה)
2 כפות שמרים יבשים
½3 כוסות מים (אם צריך עוד - להוסיף בזהירות)
אופן ההכנה:
לשׁים במטרה להגיע לבצק רך, לא נשפך ושאינו דביק.
בכוסמין יש פחות גלוטן, מה שמונע מהבצק לשמור על צורתו בזמן האפייה והוא עלול להפוך לפיתה חסרה חן. לכן בזמן הלישה יש להיזהר עם כמות המים.
מכסים ונותנים לבצק לתפוח עד להכפלת הנפח, בערך שעתיים. רצוי ללוש שוב לאחר חצי שעה.
כדי להקל על קליעת הבצק, שכעת הוא מעט דביק, אפשר לשפוך על השיש כף שמן (מכיוון שלא הכנסנו שמן לבצק) ולשמן את הידיים.
בגלל שהקמח הזה לא מחזיק צורה, טוב להכין ממנו פוקצ'ה, לחמניות קשר קטנות או לאפות באינגליש קייק.
אופים 20‑25 דקות בחום של 180 מעלות, ואיך שהלחם יוצא מהתנור מכניסים אותו לשקית ניילון ומקפיאים לשמירת הטריות.