ראיתי את בני בן חמש הדקות מצולם בקטע וידאו קטן של שתי דקות. בעלי צילם. בטלפון שלו. גור אדם קטן, נפוח משהייה ממושכת במים, מלוכלך ורטוב שיער, מופתע לחלוטין מהשינוי שחל בעולמו. הנה זה מתחיל, בחור צעיר. צא לקרב.
פוקח עיניים ממצמצות אל מול המנורה המחממת, מעבד נתונים בשתיקה ואז, כמבין את גודל הברוך, מתחיל בבת אחת לצרוח בעלבון. זו הייתה האכזבה הראשונה והיא התרחשה כחמש דקות בלבד אחרי שהוא נותח ללא התראה מוקדמת על ידי זרים פולשניים אל תוך העולם הזה.
לרכישת מנוי לחצי כאן
ואנחנו צילמנו את האכזבה הראשונה הזו. נוכל להוריש לו אותה אם וכאשר היא תהיה רלוונטית בשבילו.
גם את האכזבה השנייה הנצחנו. דקה אחרי זעקת העלבון המרה הוא כבר התחיל לחפש בתנועות אינסטינקטיביות מה אוכלים כאן במקום האוורירי והעצום והירקרק הזה. הפה וכפות הידיים מתכווצים בתנועות מציצה. הוא פוגש את האגרוף של עצמו, טועם וממשיך לחפש הלאה, בלתי מרוצה בעליל. מורעב כאילו לא נתתי לו תשעה חודשים ברוחב לב ובנדיבות כל טיפת ברזל שהייתה לי פעם בדם.
בלידה טבעית הייתי עכשיו מיניקה אותו. במציאות אני זרוקה עדיין בפנים על השולחן כמו במופע קוסמות, חצויה לשניים.
הרעב הזה לחיים, אינסטינקט ההישרדות הבסיסי וההיעדרות שלי באותו רגע חשוב זעזעו אותי. אני צופה בו חווה את חוויית האכזבה השנייה שלו, בערך שש דקות אחרי בואו לעולם. איפה האימא הזאת כשצריכים אותה? גור חייתי ופרוע, כמו אריה שפרץ לזירה.
כאן נקטע הסרטון, ובסרטון הבא אחריו מצולם אותו הגור כרבע שעה מאוחר יותר, חווה את האכזבה השלישית בחייו. כולו רחוץ ולבוש לבן. השיער הפרוע מסורק עם שביל בצד, מוצץ תקוע עמוק בתוך פיו הקטן והרעב ומבט מובס ומותש בעיניו. הוא מסתכל מסביב וכולו אומר ״קלטתי אתכם. אכלתי אותה״.
באופן כללי אלה שלוש אכזבות קלאסיות. האכזבה מחוקיות העולם הזה, אחריה האכזבה מאימא ואחריה האכזבה מהממסד. והוא עוד לא בן חצי שעה.
ועכשיו ישן לידי בחדר בעריסת עץ קטנה בן אדם באורך ארבעים סנטימטר.
אני מסתכלת עליו, מכודרר, וחושבת על האדם הזה ששוקל שלושה קילו ובעיקר על העובדה שזה בן אדם ששוכב לו שם. נחרד בשנתו העמוקה מכל רעש פתאומי וחזק מדי ומיד חוזר לשלוותו. בן אדם על כל המשתמע מכך. רמ"ח איברים, שס"ה גידים ונשמה חצובה מתחת כיסא הכבוד.
כפות ידיו מתכווצות ומתרפות בחמדה של גור שרוצה לבלוע את העולם, וכל מה שעוצר אותו הוא נפח קיבה קטן מעט ויכולות מוטוריות מוגבלות מעט. לעת עתה. גם זה עוד ישתנה והוא יילך ויתרחק ממני, יבלע את העולם כמו כולם.
מחשבות כאלה מעגליות, סטייל קהלת, עושות לי בהלת ועצבות קלה. השם ימחל לי. עוד לא נגמלתי. אני כבר לא בולעת את כל העולם, אבל לפעמים עדיין רוצה.
בעוד כמה שבועות הוא יהפוך חמוד ואז הוא יהיה לילד, לתינוק. אבל לעת עתה אין לו גיל. לתינוק בן יומו אין גיל. הוא כמו זקן מופלג וחכם ומוגבל מאוד גופנית. זה מכביד עליו וזה ניכר כמעט בכל רגע של ערוּת, למעט הדקות שבהן הוא יונק. אז הוא רגוע, מחובר. אני בשבילו כמו מזח מוכר של גירסתא דינקותא קדומה בלב האוקיינוס.
הייתה בינינו קירבה בלתי נתפסת עד לפני רגע. הוא ואני חולקים חוויה טרייה ומשמעותית בשביל שנינו, והחוויה הזו עדיין כל כך חיה, כמו בשר נא. ושנינו עדיין לא שכחנו לגמרי. עוד לא עיכלנו את שינוי הסטטוס שקרה לנו. הוא היה בתוכי ועכשיו הוא בחוץ. נושם וחי.
הוא נצמד אליי, פיסת מוכר קדום שכמוני, צלו של הרגל נעים ומנחם. הוא נרגע ומתרגל יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, דקה אחרי דקה. בסבלנות. כמו מרגל שמתרגל לאט לאט. לאקלים, לשפה. בן אדם, קטן מאוד, אבל בהחלט בן אדם.
כמה פעמים ביום אני מבטיחה לעצמי להיות טובה אליו. גם כשהוא ילמד להעליב ולסרב ולבעוט. גם כשהוא ישכח, והוא הרי ישכח עוד רגע. הוא ישכח את קיומו המוחשי של הנצח, ויאמין למראה עיניו. הוא יצטרך להתפכח ובכל כוחו לנסות להיזכר במה שהוא שוכח ברגעים אלה ממש. וגם אצלי יירד עוד מעט איזה דוק של ערפל שכחה רומנטי על כל האירוע.
סיפור המרגל שהתרגל. אני חושבת עליו הרבה.
פורסם לראשונה ב"פנימה"
לרכישת מנוי לחצי כאן