מכל הדמעות יבוא ילד

"אז אני שוב קופצת למים, ושוב יודעת שאבכה כל ערב מהזריקות, אבל אני אגיד שכל דמעה שלי שווה". על תקופת טיפולים וציפייה לילד

שקד הכהן , כ"ה בתמוז תשע"ה

מחכה ומתפללת לעבור את הניסיון בשלום
מחכה ומתפללת לעבור את הניסיון בשלום
צילום: פנימה

עבר חודש מאז הכישלון האחרון. שיחת טלפון: "שלום, מדברת לאה ממחלקת IVF. אני כל כך מצטערת, זה שלילי". חושך, כאב חד, כל התקוות התנפצו ברגע. מילה אחת קטנה וכזה כאב עצום. 

כמיהה, רצון עז, אני כל כך רוצה להיות כבר אימא, כל כך! אי אפשר לתאר במילים צורך כזה עמוק. החוסר הזה הולך ונהיה יותר ויותר מכאיב. ואני כל כך רוצה להתחיל טיפול. ואני כל כך לא רוצה להתחיל טיפול, כי אין לי כוחות נפשיים בשביל זה. כל יום זריקות בבטן, כל יום הורמונים שמטריפים את הגוף ואת הנפש, אבל עוד יותר אין לי כוחות נפשיים לשבת ולא לעשות כלום, זה הכי שובר אותי.

אז אני שוב קופצת למים, ושוב אני יודעת שאבכה כל ערב עם הזריקות, וזה יהיה רק מהכאב הפיזי, כי הכאב הנפשי איכשהו נעלם כשאני בתוך הטיפול ומתחלף בתקווה שברירית כזאת. אבל אני אגיד לעצמי ולבעלי שכל דמעה שלי שווה, כי בסוף מכל הדמעות האלה ייצא ילד.

לרכישת מנוי לחצי כאן

קשה לי, ועוד יותר קשה לי עם ההשפעה של זה עליי. אני רוצה לשמוח, רוצה לחייך, רוצה להיות אני. ואני גם מצליחה כל הזמן, כי כואב לי להיות עצובה. אז אני מדחיקה את העצב, הרבה יותר טוב לי ולנו כשאנחנו שמחים... אבל מדי פעם זה מתפרץ, ואני יודעת שזה טבעי ואומרים שאפילו טוב לתת מקום לתחושות האלה. בעיקר אני מרגישה שזה כואב לתת להן מקום.

לפני שנה, בערב ראש חודש סיוון, יום פטירת השל"ה הקדוש, יום שכולו תפילה על הילדים, הודיעו לי שיש לנו שלוש הפריות. כמה התפללתי על כל אחת מהן, אבל שלושתן היו חולות.

לפני כל טיפול אנחנו משתדלים ללכת להתפלל. בכותל, אצל אימא רחל, במערת המכפלה. תמיד כשאני מגיעה למקומות האלה אני מרגישה חסומה, כאילו יש לי בלב מחסום שאני לא מצליחה לפרוץ, כאילו התפילות הן רק מילים שאין מאחוריהן דבר.

בליל פסח האחרון, בזמן קריאת ההלל בבית הכנסת, מצאתי את עצמי קוראת את המילים "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא" - והסכר של הדמעות נפרץ. סוף סוף הרגשתי שאני יכולה לבכות, שאני יכולה לקרוא לבורא העולם ולהתחנן לפניו: "אנא ה', הושיעה נא!". 
כמה דמעות הזלתי בתפילה הזאת, כמה כאב הרגשתי מתוך המילים האלה. בבקשה, בורא עולם, תעשה שהכאב העצום הזה ייגמר, תן לנו קצת אור בדרך הארוכה והקשה הזאת. תעזור לנו ולחברות המדהימות שלי שעוברות את המסע הקשה הזה להגיע אל המנוחה והנחלה.

עבר זמן מאז התפילה ההיא, ועוד טיפול שבו לא הגענו לתוצאה המיוחלת. אבל ברור לי שכל נקודה מהנקודות בדרך הזאת, גם הכואבות שבהן, היא לא לשווא. ברור לי שכל התפילות שלי מגיעות אל כיסא הכבוד, ושברגע הנכון ביותר הן ייענו. 
אני מודה לקב"ה בכל יום על כוחות הנפש האדירים שהוא נותן לי, כוחות שאפילו לא ידעתי שקיימים, ומאמינה שממש עוד קצת נזכה לחזות באיילת השחר, נזכה לחוש את האושר העצום הזה שאנחנו כל כך מייחלים לו.

פורסם לראשונה בפנימה