כולנו מחפשים - בחיים בכלל ובהורות במיוחד - כללים ברורים: איך לדבר אל הילד? כמה לבלות עם הילד? כמה פעמים בשבוע לשחק עם הילד? מה להרשות לילד לאכול? מה לעשות עם ילד מציק או עם ילדה מתעקשת?
המצב דומה מאוד בהדרכה ובעצות למתחתנים: תיפגשו פעמיים בשבוע, אל תדברו על ..., דברו הרבה על ..., גברים הם תמיד כאלה, נשים הן תמיד כאלה וכן הלאה וכן הלאה.
העניין הוא שהחיים הרבה יותר מורכבים ודינמיים מאשר מערכת כללים. ישנם כללים שנפלאים למשפחה אחת או לאם אחת, ולמשפחה אחרת או לאם אחרת הם ממש קללה. ישנן אפילו עצות שעם ילד אחד עובדות נפלא ועם אחיו – קטסטרופה.
יום חופשי מלימודים, למשל, יכול להיות בזמן מסוים חג למשפחה ובזמן אחר הזדמנות לבלאגן, למריבות ולכעס. אז עם הפנים לחופש הגדול, כדאי לעצור ולחשוב מראש איך אנחנו מסתכלים על התקופה הזו.
הבעיה מתחילה מתוך התסכול וחוסר ההשלמה שלנו עם עצמנו. אנחנו שואלים את עצמנו שאלות כמו: למה אימא שלי הייתה בבית עם הילדים כל חייה ואני לא מסוגלת לכך אפילו יום אחד? או: למה חברתי מבלה איתם בכיף ואני סובלת?
הפתרון הוא קודם כול להסתכל פנימה בלי כל השוואה. כמו שלא רלוונטי לשאול למה פעם גרו עשרה אחים בחדר אחד והיום לא, כך לא רלוונטי להסתכל לחדר הילדים ולסלון ולמטבח של השכנה ולבדוק מה המצב שם.
נראה לי שכאשר שנפסיק לבקר את עצמנו, ואימהות באמת תתחברנה למהות הפנימית המיוחדת כל אחת של מהן, חלק גדול מהבעיה פשוט ייעלם. אגב, ברור שיש אימהות שחושבות שהן נעדרות מהות פנימית, וגם זו בעיה...
ברגע שאימא מחוברת לעצמה וליכולות שלה, היא בודקת מה באמת היא יכולה להעניק לילד. יש גם הבדל בין ילד לילד ובין תקופות שונות בחיים. דווקא כשהאם תחקור מול עצמה את הנושא, ייתכן שהיא תגיע לתובנה שהיא עובדת הרבה מדי, או להפך - תחליט להוסיף עבודה או עיסוק לחייה. ייתכן שהיא תחליט לפנות זמן מסוים או תוכן מסוים לילדים, או שלא. העיקר – בלי ייסורי מצפון או רגשות אשם שמכבידים כל כך על ההורות.
נכון, כל כך קשה להתנתק מהעולם החיצוני ולהתבונן פנימה. אבל מה לעשות, זו העבודה המדויקת והנכונה וגם המועילה ביותר. בהצלחה.
פורסם לראשונה בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן