חיפשתי בכתובים, ולא מוזכרת שם אפילו פעם אחת המילה בנק, ולא מינוס, ולא אוברדראפט, כשמדובר בגאולה. בדוּק. לכן הסקתי שבעוד רגע ממש, או כמו שנהוג לקרוא לעוד רגע הזה - לעתיד לבוא, כשירד כבר בית המקדש מהשמיים ולא יהיה לנו מינוס בבנק, או אז נוכל לרכוש מיטב מחלצות ונעליים תואמות, ולהיפגש בעזרה.
יפיפייה העזרה תהיה, ולא בכדי. עם השנים, כל כך הרבה נשים למדו עיצוב. עיצוב ברים, עיצוב בפירות, עיצוב בירקות, עיצוב בגדים, עיצוב בתים, עיצוב דמויות (ציור), עיצוב אישיות (קואוצ'ינג), עיצוב גבות, עיצוב בעלים, עיצוב עצבות וכו'. וכשניפגש, מעוצבות, נחייך ונזכיר לעצמנו: אל"ף - שטוב שלמדנו עיצוב, ובי"ת - שלא האמנו שבזכותנו נגאלנו. אבל הנה, עובדה.
עובדה שהגיע אליהו הנביא זכור לטוב והכין אותנו לקראת הבאות, ואנחנו לא האמנו שזה ממש קורה. אחר כך לא האמנו כשראינו את בית המקדש יורד מהשמים, ולא האמנו כשכיפת הזהב התנפצה והתפוגגה כמו חלום. המשכנו לא להאמין כשראינו את המנורה ושאר כלי המקדש, שעד כה עמדו מאחורי זכוכית מוגנת ומאובטחת במכון המקדש בירושלים, עוברים אחר כבוד אל בית המקדש. הכול נראה ממש כמו במיניאטורה המוכרת כל כך, אולי למעט הגלביות הארוכות והמטפחות הקשורות מעט משונה (אני לא יודעת מה לגבי הבעלים שלכם, בעלי בטוח לא יסכים להתלבש ככה).
וכשנביט המומות בכוהנים שרגעים ספורים אחרי שבית המקדש התמקם ונעמד על תלו יעמדו זה ליד זה, כוהן סרוג ליד כוהן מעדת הקנאים, מרוגשים, מתרגלים בעל פה את העבודה שהם עתידים לעבוד ממש בעוד רגע. וכשנשמע את לוי הפולני עושה קול שני ללוי הטורקי שמסלסל בקול הזמיר שלו, עדיין לא נאמין שכל זה קרה בזכותנו.
אנחנו, שמיללות למראה המשקל שלנו שעלה בעשרים גרם. אנחנו, שקמות אחרי לילה נטול שינה טרוטות עיניים וצורחות מעייפות על כל מה שזז. כן, אנחנו שחולמות על חופש מהרגע שכף רגלנו דורכת בבית בחזרה מחופשה של חמישה ימים (ברור - לא כולל שבת!). אנחנו, שעושות לבעלים שלנו את המוות כי אימא שלו... ואחותו... והבוס שלו, והבוס שלנו, והגננת של הבנות, והגנן של הבניין, ומי לא. אנחנו, שבוכות על מה שאין לנו ועל כל מה שיש לנו ועל כל דבר שאפשר ושאי אפשר לבכות עליו.
אנחנו, שהיצר הרע רוקד לנו על הראש ומשגע אותנו ולא מרפה וגורם לנו למעשים שרק נשים יכולות להמציא, כמו חלילה לדבר לשון הרע ואחר כך לעשות תענית דיבור במשך שבוע, או להעמיד איזה ילד על מקומו ואחר כך, מסיבה לא מובנת ובלי שום הצדקה, לפצות אותו על כך. כן, בזכותנו היא תגיע, הגאולה. ואנחנו, כך נראה לי, נמשיך לא להאמין שאנחנו הבאנו אותה.
אני כותבת את המילים האלה כשריח הבשר עולה באפי. לא פעם שאלתי את עצמי מדוע עם ישראל כל כך אוהב את הבשר שלו על האש, והגעתי למסקנה שזה היה ובעזרת השם בקרוב ממש יהיה טעם הקורבנות בבית המקדש.
אני מאמינה שהיו ויהיו גם פיתות וסחוג, חומוס וחמוצים, ואין לי מושג איך האשכנזים יסתדרו עם זה, אבל פשוט לי שריח המנגל הוא הוא ריח הקורבנות.
במשך שנים חשבתי כששמעתי את המשפט המחייב שבזכות נשים צדקניות נגאלנו ובזכות נשים צדקניות אנו עתידין להיגאל, שמדובר בנשים ממש צדקניות. לא ייחסתי את זה להתגברויות היומיומיות שלי, למלחמה המתמדת שלי ביצר הרע, לניצחונות הקטנטנים כשאני כבר כן מנצחת אותו. דמיינתי נשים חסודות שיושבות יומם ולילה ומתפללות, מחייכות תדיר ועסוקות במצוות ובמעשי חסד. את עצמי הרחקתי אלפי שנות אור מאותו חיזיון מופלא.
אלא שעם השנים הבנתי שנשים צדקניות הן אלו שרוב היום עסוקות בהחלפת חיתולים וניגוב נזלות, הקמת עסקים ותשלום חשבונות. זה אולי פחות פוטוגני מתמונת הנשים הצדקניות שדמיינתי, אבל זו האמת.
ולכן נשים יקרות, בלי לפגוע חלילה באלה שמצליחות להתפלל יומם ולילה, לחייך כל הזמן ולעסוק במצוות ובגמילות חסדים, אני ממש מבקשת מכן, מרגע זה ואילך, כאשר תשמעי, תקראי או תחשבי על נשים צדקניות, דעי כי בזכות נשים צדקניות - זו את. את ממש!
פורסם בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן