הישגיות. איזו מילה מלחיצה. אפילו יותר ממלחיצה, מאיימת. לא ראויה. כמה מתח וחרדה יש סביב ילדים שגדלים בבית הישגי מדי או באווירה הישגית מדי.
הם לא מרגישים את הערך של עצמם ללא תנאי, אלא רק ביחס להישגים. הם עלולים להיות פרפקציוניסטים ולבדוק את עצמם כל הזמן בהשוואה לאחרים. גם אם התינוק התחיל ללכת, פתאום מתברר שהתינוק של בת הדודה כבר הולך מזמן. גם אם הם קיבלו ציון טוב במבחן, אימא שואלת: כמה קיבל החבר? גם בגיל מבוגר יותר, כשמקבלים משכורת, אולי יש מישהו שמקבל משכורת גבוהה יותר?
בקיצור, במקום לחיות כאן ועכשיו, בהנאה, בשמחה, בחיבור, בהרמוניה, הם יהיו עסוקים בלהשיג (את מה, בעצם?).
מצד שני, הורים שמחליטים להתנער מהעניין, חיים בשאנטי, לא רוצים להלחיץ את הילדים ולאלץ אותם ולגרום להם למתח - עלולים לקחת סיכון. ילדים יכולים לא למצות את הפוטנציאל שלהם ואז גם להיות מתוסכלים ולא שמחים, וגם בטלנים.
לכן הייתי אומרת שמילת המפתח היא איזון. בדרך כלל אנחנו נוקטים עמדה בעד או נגד, אבל אולי קשה יותר להיות גם וגם. ביומיום זה מכביד עלינו, כי כל פעם צריך לנסח את הנוסחה מחדש. כשאנחנו קיצוניים לצד אחד יותר קל לנו, כי אנחנו מאוד הישגיים או בכלל לא הישגיים וזהו. אבל כשצריך לאזן זה דורש מאיתנו לבדוק את עצמנו כל הזמן: מה מגיע ממקום של הישגיות ותחרותיות, וזה באמת מקום שלילי, ומה מגיע ממקום יותר אמיתי של חינוך ושל הצבת יעדים ושאיפה כלפי מעלה ומימוש (ואלה דברים שאנחנו לא רוצים לוותר עליהם, חלילה)?
לכן, כמו תמיד, העבודה היא קודם כול מול עצמנו.
לא אשכח את היום שבו החלטנו לקנות רכב נוסף, שישמש לעבודתי. זו הייתה מכונית פורד כסופה בת עשרים, ואני הייתי מאושרת. כמה שבועות אחר כך בתי בת השתים עשרה הצטרפה אליי לסדנה שהעברתי לאימהות, ואמרה לי בסוף הסדנה: "אימא, את לא מתביישת שכולן כאן נוסעות עם ג'יפים ורק את עם הטרנטה שלך?". אני זוכרת שזו הייתה הפעם הראשונה שבה באמת גיליתי שהאוטו שלי עלוב ולא עומד בשום תחרות, ואז ראיתי כמה מסוכן המבט החיצוני הזה.
אחרי העבודה מול עצמנו, יש להמשיך את העבודה הזאת מול הילדים. האם אכפת לי מההתקדמות של הילד או ממה שיגידו עליי? האם אני בוחרת בשבילו את מה שטוב לו, או שאכפת לי מהמעמד שלי? האם אני שמחה בהישג שלו ובברכה שבו, או שאני חושבת על הצוות החינוכי? זה נכון גם לגבי בחירת מוסד לימודים – האם אנחנו בוחרים לפי כישוריו ויכולתו של הילד, או לפי מה שתגיד החברה מסביב?
הדוגמאות רבות, ביחס לעצמנו וביחס לילדינו. שנצליח לאזן, בעזרת השם.
פורסם לראשונה בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן